עב"י 48775-06-20

תקציר

עורך דין ישראלי, שירש דירה מהוריו, גילה שמישהו אחר השכיר אותה. הוא ייצג את עצמו בתיק נגד הדיירים ויצא בהצהרות בכתב ובעל פה נגד בית המשפט, בטענה שהוא לא מבין את התיק, מושחת ומוטה. הוא גם השמיע אמירות לא מכבדות כלפי עורך הדין שכנגד. בעקבות זאת הגישה נגדו לשכת עורכי הדין תלונה. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע אותו ברוב סעיפי האישום, אך בטעות הטיל עליו 10 שנות השעיה, כפול מהעונש המבוקש. בית הדין הארצי למשמעת דחה את ערעורו על ההרשעה, אך התערב בעונש והפחית אותו לחמש שנים, החל ממועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עורך הדין ערער שוב, אך בית המשפט דחה אותו וציין את המשך השימוש שלו בשפה בלתי הולמת וחוסר הבנה של מעשיו הפסולים. כמו כן נמנע ממנו עיכוב ביצוע של ההוצאה להורג. השופט הדגיש כי על עורכי הדין להשתמש בשפה מנומסת ומאופקת וכי לא הייתה הטיית משפט כפי שנטען על ידי המערער. עברו המשמעתי הקודם של המערער, לצד התבטאויותיו הבלתי ראויות החוזרות ונשנות, הביאו את בית המשפט למסקנה כי העונש מוצדק. השופט הסכים עם העונש המופחת וציין כי אין לחשב את תקופת ההשעיה לסירוגין. לפיכך, הערעור נדחה, וההשעיה בת חמש השנים עומדת בעינה.