ע"א 303/73

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בסכסוך רכושי בין משכיר לשוכר. השוכר ביצע שינויים בנכס המושכר שלו, תוך הפרת תנאי הסכם השכירות שלו. המשכירים תבעו פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, וניצחו בבית משפט השלום, אך השופט הפעיל את סמכותו להעניק לשוכר סעד, ואפשר להם להימנע מפינוי על ידי תשלום 700 לירות תוך 90 יום. שני הצדדים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בעלי הדירות טענו כי יש לפנות את השוכר, ואילו השוכר טען כי אין הצדקה לפינוי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו הנגדי של השוכר, אך קיבל את טענת המשכיר כי יש להתנות את הסעד בכך שהשוכר ישיב את הנכס למצבו הקודם, ונתן לשוכר תשעה חודשים לעשות כן. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, המוגבל לשאלה האם לבית המשפט המחוזי יש זכות לשנות את הסעד שניתן על ידי בית משפט השלום. בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט לערעורים נתונה הסמכות לדון מחדש בהחלטה להעניק סעד, וכי לשני הצדדים זכות ערעור על טיבו ותנאיו של הסעד. בית המשפט קבע, כי בעוד שפסק הדין הראשוני שלל מהמשכירים את זכותם להנאה מלאה מרכושם, תכליתו של חוק הגנת הדייר היא להגן על השוכרים מפני פינוי בלתי הוגן, ובלבד שיעמדו בתנאי חוזה השכירות שלהם. השינויים שביצע השוכר בנכס פגעו בזכויות המשכיר ובמהות הבעלות בנכס. לפיכך קבע בית המשפט העליון כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שהורה לשוכר להשיב את הנכס למצבו הקודם כתנאי למניעת פינוי. עם זאת, השופטים גם המליצו לבעלי הדירות לשקול מחדש את עמדתם, שכן מצבו הנוכחי של הנכס לא ישפיע על כוונתם להרוס את הבניין, ושיקומו עלול לגרום למצוקה מיותרת לדייר ולמשפחתו. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור וחייב את המערער בהוצאות בסך 600 ל"י.