בר"מ 6992/19

תקציר

מבקש מהפיליפינים נכנס לישראל בשנת 2000 עם אשרת עבודה הקשורה לסיעוד, שתוקפה פג בשנת 2007. בנה נולד בישראל בשנת 2006. לאחר פטירת מעסיקה האחרון, שהתה המבקשת בישראל שלא כדין. בשנת 2019 נעצרו אם ובנה ועמדו בפני גירוש. הם ערערו וטענו כי הילד סובל מקשיים חברתיים ורגשיים וכי מדיניות המדינה כלפי ילדי העובדים הזרים צריכה לחול עליו. עם זאת, בתי המשפט פסקו נגדם והדגישו כי המבקשים לא ניסו להסדיר את מעמדם וכי החלטות הממשלה שקיבלו היו זמניות. המבקשים גורשו, וערעור שהוגש לאחר מכן לבית המשפט לעניינים מנהליים נדחה, שכן סבר כי הגירוש אינו מונע מהם להגיש בקשה לקבלת מעמד מחוץ לישראל. לאחר מכן ביקשו המבקשים רשות ערעור על החלטה זו, חזרו על טיעונים קודמים והוסיפו הערכות פסיכולוגיות של הילד. המשיב טען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, וכי שהיות בלתי חוקית ארוכת טווח של המבקשים אינה מצדיקה חריגה משלטון החוק. השופטת נעתרה ודחתה את הבקשה, תוך שהיא מדגישה כי ההחלטות הקודמות שלא לגרש אמהות עם ילדים לא שינו את הדין הכללי. יתר על כן, מאחר שהמבקשים כבר לא שהו בישראל, לא הייתה סיבה לבטל את צו הגירוש. עם זאת, השופט הפציר במשיב לבחון בהקדם בקשה למעמד מטעמים הומניטריים שהגישו המבקשים והדגיש כי החלטה אחרונה זו אינה פוגעת בתוצאות הבקשה. לבסוף, בקשת רשות הערעור נדחתה, ובקשת המבקשים לצרף ראיות נוספות נדחתה אף היא.