ת"א 34217-12-18

תקציר

במקרה דנן מדובר במחלוקת על השימוש הייחודי ברכוש משותף בבית משותף הרשום לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ההחלטה תלויה בשאלה האם היה קיים הסכם שיתוף בין בעלי הדירות שאיפשר לדיירים מסוימים להשתמש בחלקים מהרכוש המשותף באופן בלעדי. על פי המקרה שהוצג, מספר דיירים הרחיבו את דירותיהם במהלך השנים, חלקם על חשבון רכוש משותף כגון חצרות וגגות, מה שהוביל לחלוקה לא שוויונית ולא הוגנת של השטח. בית המשפט לא מצא כל ראיה לקיומו של הסכם שיתוף מפורש או משתמע המתיר שימוש ייחודי שכזה וקבע כי אין די בשתיקה או באי התנגדות מצד דיירים אחרים כדי לבסס הסכמה. משכך, קבע בית המשפט כי שימוש חורג טעון אישור פה אחד של כל בעלי הדירות, דבר שלא התקיים. למרות שהכיר בהתפתחות השימוש בנכס לאורך זמן, בית המשפט שם דגש על הגינות וחלוקה שוויונית, ובכך תמך בטענת התובע לביטול הסכמי שימוש ייחודיים מתמשכים. בית המשפט הורה להרוס גדרות מסוימות המסמלות שימוש ייחודי, תוך שהוא מתיר למחסן אחד להישאר בשל אופיו הקבוע והסכמתו מראש. הן התביעה שכנגד והן הודעה על תביעת צד ג' נדחו, דבר המצביע על כך שהסכמים או תנאים קודמים לא היו ניתנים לאכיפה. ההחלטה כללה גם צווי הוצאות משפט נגד ג', הצד העיקרי שכנגד, תוך הדגשת אחריותם לשימוש הבלתי שוויוני ברכוש המשותף. פסק הדין איפשר תקופה של שנה לביצוע כדי לעודד הסכמי דיירים פוטנציאליים.