ע"פ 6202/95

תקציר

המערער, נער בן 17, הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תנועה בעת שנכח עם צעירים שיידו אבנים לעבר כלי רכב. למרות שלא יידה אבנים, נוכחותו התפרשה על ידי התביעה כעידוד. דעת הרוב של בית המשפט העליון אישרה את ההרשעה מתוך הבנה כי נוכחות בזירת פשע עלולה לרמז על אשמה, אלא אם כן הנאשם יפריך באופן אקטיבי משמעות זו. בית המשפט הבחין בין נוכחות מקרית לבין נוכחות מכוונת; האחרון יכול להציע שותפות לדבר עבירה, ולדרוש מהנאשם לספק הסבר משכנע להימצאותו שם. המערער נמנע מלהציע הסבר כזה, ונרטיביו הסותרים החלישו את הגנתו. השופט טל חלק על כך, וקבע כי עצם הנוכחות ללא כוונה פלילית ברורה אינה צריכה להוביל להרשעה, והדגיש כי נוכחות פסיבית אינה צריכה להיות מפלילה ללא ראיות ממשיות לכוונה. עם זאת, הקונצנזוס אישר את ההרשעה, וקיבל את ערעורו של המערער רק על גזר הדין, אשר שונה לתקופת מבחן בהתחשב במעורבותו הפסיבית ועברו הנקי הקודם.