ע"א 27/78

תקציר

ערעור זה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת נוגע לגורלם של שני קטינים שאמם נפטרה ואביהם, מוסלמי ממוצא בדואי, לא טיפל בהם, כך לפי בית המשפט. הילדים טופלו תחילה על ידי דודם, אחר כך על ידי לשכת הרווחה, ולאחר מכן הושמו במוסד. האב גילה עניין בילדים בעת שהותם במוסד, וביקר אותם לעתים קרובות. עם זאת, הוא לא השתתף בהליכים המשפטיים הנוגעים למשמורתם, אם כי הוזמן לעשות זאת מספר פעמים. הילדים הועברו ללא ידיעת האב ושהו אצל משפחת אומנה במשך כחמש שנים, שבמהלכן האב לא ראה אותם. משפחת האומנה הגישה בקשה לאימוץ. שופט בית המשפט המחוזי החליט כי האב לא נטש את ילדיו ונכשל באופן קבוע במילוי חובותיו כלפיהם, ולכן דחה את הבקשה. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את הערעור וקבע כי התקיימו התנאים למתן צו אימוץ ללא הסכמת האב, שכן האב לא מילא דרך קבע את חובותיו כלפי ילדיו, וכי אכן טובת הילדים תאומץ על ידי משפחת האומנה. השופט לוין הדגיש כי יש לדחות במקרה זה את זכויותיו של האב כהורה, שכן הילדים היו קשורים נפשית למשפחת האומנה, וכי האב לא הפגין את אותה להיטות שניתן היה לצפות מהורה סביר בקיום קשר עם ילדיו. ממלאת מקום הנשיא לנדוי הדגישה כי זכויות האב כאפוטרופוס טבעי לילדים זכו להתעלמות מצד עובדי הסעד, אך הסכימה עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי האב לא כשל באופן קבוע במילוי חובותיו כלפי ילדיו.