ת"א 46478-03-18

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את תביעת התובעים נגד הנתבעים משום שהוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. פסק הדין מתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המתייחס לכלל הגילוי המאוחר. על פי כלל זה, תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר התובע מגלה את העובדות המהוות את עילת התביעה. השופט הסביר כי כלל הגילוי המאוחר דורש שני תנאים: בורות סובייקטיבית, כלומר התובע לא ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה, ובורות אובייקטיבית, כלומר לא ניתן היה לגלות את העובדות בזהירות סבירה. השופט ציין כי הכלל חל על יסודות הנזק, הרשלנות והקשר הסיבתי. במקרה זה, השופט מצא כי התובעים לא יכלו לעמוד בתנאים לכלל הגילוי המאוחר. באשר לידיעה שמדובר באירוע טרור, קיבלה השופטת כי התובעים חשדו מלכתחילה כי מדובר בפיגוע טרור, ולכן לא התקיים תנאי הבורות הסובייקטיבית. גם אם לא היה חשד מיידי, היה בידי התובעים די מידע כדי להגיש תביעה נגד המדינה בשנת 2013, אשר היה לה סיכוי סביר להצליח, ולקיים את תנאי אי הידיעה האובייקטיבית של המבחן. לפיכך, תקופת ההתיישנות החלה באותה עת. עוד ציינה השופטת כי התובעים לא הציגו ראיות משכנעות לכך שלא יכלו לגשת למידע הדרוש להגשת תביעה קודם לכן. באשר לידיעה על מעורבותם של הנתבעים, התובעים הציגו די ראיות בעת הגשת תביעתם בתיק הנוכחי, כדי להצביע על כך שידעו על כך שהנתבעים עודדו לכאורה פעולות טרור, לרבות פרסומים פומביים ודו"ח דני נווה. התובעים לא הוכיחו כי מידע זה לא היה נגיש להם קודם לכן. בנוסף, העובדה שהתובעים למדו על התמיכה הכספית ברוצח ובמשפחתו במהלך התביעה הראשונה לא היטיבה עמם, שכן גילוי הראיות אינו חל על כלל הגילוי המאוחר. השופט הגיע למסקנה כי אדם סביר היה מגיש תביעה נגד הנתבעים על סמך המידע הקיים, ובכך עמד במבחן סף התביעה. לפיכך, התביעה נדחתה מחמת התיישנות.