תא"מ 71872-11-18

תקציר

התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד פישמן-דורון ליליה גל, תבעה את הנתבעים בגין אי החזרת תשלום עודף שבוצע במסגרת רכישת דירה. לטענת התובעת, הנתבעים, המיוצגים על ידי עוה"ד רוני סלנט ותהילה אוריין, הפרו את תקנות המכר (דירות) (הגבלת סכום הוצאות משפט), התשע"ה-2014, המגבילות את סכום ההוצאות המשפטיות שניתן לגבות מקונה למקסימום של 4,960 ₪ לפני מע"מ. התובעת טענה כי הנתבעים גבו ממנה 46,757 ₪ ולכן היא זכאית להשבת ההפרש. עוד טענה התובעת כי חויבה בהוצאות רישום וריבית פיגורים וביקשה להשיב תשלומים אלה. הנתבעים טענו כי הם מייצגים את המוכר ולא את הקונה התובע, וכי שכר טרחתם שולם על ידי המוכר. לכן, התביעה צריכה להיות מופנית כלפי המוכר. בנוסף, הנתבעים הכחישו את טענת התובעת כי הסכם המכר נחתם ביום 11.1.2015, וטענו כי הוא נחתם ביום 8.1.2015. לטענתם, גרסת התובעת לוקה בחוסר אמינות וכי התובעת ובתה, שהייתה אף היא תובעת, חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר ביום 8.1.09. השופט שקל בקפידה את הראיות והעדויות שהוצגו והגיע למסקנה כי גרסת הנאשמים לאירועים אמינה יותר. נמצא כי התובעת ובתה אכן חתמו על הסכם המכר ב-8 בינואר ולא ב-11 לחודש, וכי הן גם חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר באותו יום. השופטת דחתה גם את טענת התובעת לרשלנות מקצועית כלפי הנתבעים, וציינה כי לנתבעים לא הייתה כל מחויבות כלפי התובעת, שיוצגה על ידי באי כוחה לאורך כל המשא ומתן. כמו כן, השופטת מתחה ביקורת על בא כוח התובע על כך שכלל בסיכומים טענות מיותרות ולא ראויות, שנועדו להסיט את תשומת הלב מהנושא העיקרי ולהאיר באור שלילי את הנתבעים ואת בית המשפט. לאור הממצאים, דחה השופט את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.