ד"מ 50391-02-17

תקציר

התובעת, עובדת זרה מהודו שעבדה כאחות, הגישה תביעה לתשלומים שונים כנגד עיזבון מעסיקה שנפטר וכן כנגד שלושת ילדיו של המעסיק (נתבעים 2 עד 4). התביעות העיקריות היו לתשלום שכר, פיצויים בגין אי הפרשה לפנסיה, פדיון חופשות, דמי חגים, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים והלנת פיצויי פיטורים. בית הדין קבע תחילה כי המעסיקה המנוחה, שלא הייתה צלולה ומרותקת למיטה, אינה יכולה להיחשב כמעסיקה של התובעת בשל חוסר יכולתה לטפל בענייניה. לאחר מכן דחה בית המשפט את התביעה נגד הנתבע 3, שכן הוא לא יכול להיחשב כמעסיק, ולא היה צו קיום צוואה או צו ירושה. לאחר מכן קבע השופט כי הנתבע 2, יצחק, שהתגורר עם המנוח, היה מעסיקו של התובע. התביעה בגין שכר החודש האחרון והפיצוי בגין הלנת שכר נדחתה מאחר והתובעת כבר קיבלה תשלום. השופטת פסקה לתובע 2,163 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, שכן לנתבעים לא היו ראיות לניצול ימי החופשה של התובע. השופטת דחתה את התביעה לדמי חגים מאחר שהתובעת לא סיפקה פירוט מספק ומשום ששכרה שולם במלואו. השופטת גם דחתה את התביעה לפיצויים בגין היעדר הפרשה לפנסיה בשל היעדר חישובים מפורטים וראיות. לתובע נפסקו 1,890 ₪ עבור דמי הבראה ו-3,738 ₪ עבור דמי הודעה מוקדמת, על שניהם הנתבעים לא היו חלקים. בגין פיצויי פיטורים נפסקו לתובעת 9,392 ₪ בניכוי כל הסכומים שנצברו בקופת הפיצויים במהלך עבודתה. השופטת החליטה שלא לפסוק פיצויי פיטורים מלאים לתובע, בשל מחלוקת כנה על זהות המעסיק. לבסוף הורה השופט לנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. התביעה נגד הנתבעים 1, 3 ו-4 נדחתה, והשופטת בחרה שלא לחייב את התובע בהוצאות אלו. על פסק הדין ניתן לערער בתוך 15 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.