ת"א 41343-03-16

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב הפקעה חלקית של חלקת קרקע, שהותירה בידי הבעלים שתי חלקות נפרדות. המועד הקובע להפקעה היה 23.2.1961, והסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה קביעת הפיצויים המגיעים לתובעים, שאדמתם הופקעה, עבור התקופה שבין ההפקעה לבין תשלום הפיצויים בפועל, שארכה זמן רב. על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) משנת 1943, התובעים היו זכאים לקבל פיצוי בגין דמי החכירה שאבדו בתקופה זו. המומחה שמונה על ידי בית המשפט, שחוות דעתו התקבלה, קבע את דמי החכירה האבודים בשיעור יורד החל מ-6% לשנה בין השנים 1986 ל-2008, לאחר מכן ב-5% בין השנים 2009 ל-2014 ולבסוף ב-4% בין השנים 2015 ל-2017. בית המשפט קיבל את תביעת התובעים והורה לנתבעת לשלם להם דמי חכירה בהתאם לקביעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט. סכום זה חל גם על התקופה שבין 2018 לשנת 2021, ועד למועד פסק הדין, המחושב בשיעור של 4% כפי שנקבע לשנת 2017. כמו כן חויבה הנתבעת לשלם 10% מסכום הפיצוי כשכר טרחת עורך דין, וכן את חלקם של התובעים בשכר טרחת המומחה של בית המשפט ובהוצאות נלוות אחרות. פסק הדין לא ביטל פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון שקבעו את דמי החכירה על 6% מערך הקרקע, ובית המשפט דחה את טענת הנתבע לתעריפים נמוכים יותר. לפיכך, פסק הדין היטיב עם התובעים, ופסק להם את הפיצוי הנתבע, בצירוף שכר טרחה והוצאות נוספות.