ע"נ 15039-03-20

תקציר

הערעור מתייחס לבקשת המערערת להכיר בזכויותיה לפי חוק הנכות, שנדחתה בהחלטת המשיב. המערערת, ששירתה בכיפת ברזל ועברה מאמץ פיזי במהלך שירותה, טענה כי בעיותיה האורתופדיות והנוירולוגיות נגרמו כתוצאה מתנאי שירותה. לטענתה, המאמץ הפיזי במהלך הטירונות, כולל נשיאת משקולות כבדות, הוביל לפציעה בגב ולקרינה ברגליים. עם זאת, המשיב הסתמך על חוות דעתו של פרופ' שקד, אשר הגיע למסקנה כי אין קשר בין שירותה של המערערת לבין כאבי הגב שלה, וייחס זאת למום מולד. בתגובה הגישה המערערת את חוות דעתו של ד"ר גד ואלן, שסבר כי קיים קשר סיבתי ישיר בין שירותה לבין פגיעת גבה. ד"ר ולן טענה כי תנאי שירותה, שכללו הרמת משאות כבדים, היוו מיקרוטראומה, שהיא גורם בולט למומים בעמוד השדרה. בית המשפט בחן בהרחבה את חוות הדעת והעדויות הסותרות של המומחים. היא מצאה סתירות בעדותו ובחוות דעתו של ד"ר ולן, במיוחד באשר לאופי מאמצי השירות של המערער ולהגדרת המיקרוטראומה. בית המשפט קיבל את חוות דעתה של פרופ' שקד, שקבעה כי כאבי הגב של המערערת היו ממקור מולד ואינם קשורים לשירותה הצבאי. חוות הדעת של פרופ' שקד התבססה על עברו הרפואי של המערער, היעדר שינוי בפגם במהלך השירות והיעדר מאמצים פיזיים חריגים. בנוסף, ציין בית המשפט כי המערערת לא הציגה כל ראיה לאסכולה רפואית התומכת בטענתה וכי בעניינה לא היה מדובר במיקרוטראומה, שכן לא מדובר בפגיעה חוזרת ונשנית לאורך זמן. מהעדויות והראיות עולה כי שירותה של המערערת היה כרוך במאמץ גופני קבוע, והיא לא חשה כאבי גב במשך שנתיים לאחר שחרורה. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, שכן המערערת לא הצליחה לבסס קשר סיבתי בין שירותה הצבאי לבין כאבי הגב. ההחלטה התקבלה ללא חיוב בהוצאות, והערעור נדחה.