ת"א 26025-12-19

תקציר

השופט קבע כי יש לקבל את התביעה שהגיש התובע, מנדל, נגד הנתבע, גזיאל. גזיאל לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטיעוניו לדחיית התביעה. גזיאל טען כי השיק שהנפיק למנדל היה "שיק טוב" שנועד להצגה לצד שלישי וכי היה כשל בתמורה. השופט ציין כי טענותיו של גזיאל לא היו מפורטות דיין וחסרות עובדות מהותיות, והוא נמנע מלהביא כל ראיה תומכת והסתמך רק על עדותו שלו. השופט לא השתכנע מהסברו של גזיאל למטרת השיק ומצא כי אין זה סביר שצד שלישי כלשהו יקבל שיק מגזיאל מבלי לוודא את מצבו הכספי. בנוסף, טענתו של גזיאל, כי קיבל ממנדל צ'ק נגדי, אינה אמינה וסותרת את דבריו הקודמים. השופטת הדגישה כי גם אם טענת השיק הנגדי הייתה נכונה, עדיין היה בה כדי להוות שיקול ולהכשיל את טענתו של גזיאל. ככלל, השופט מצא את גרסתו של גזיאל, בעייתית ובלתי מבוססת. זאת ועוד, השופט ציין כי נטל ההוכחה מוטל על גזיאל להפריך את חזקת התחשבות, דבר שלא עשה. מנדל, לעומת זאת, סיפק רשימה של תשלומים ששולמו לגזיאל, התומכת בטענתו לתמורה. השופט התייחס גם להיבטים המשפטיים, תוך שהוא מצטט תקנות ופסיקה רלוונטיות, והגיע למסקנה כי החלפת השיקים בין גזיאל למנדל היוותה עסקה מסחרית תוך התחשבות הדדית, בין אם נעשה שימוש בשיק הנגדי ובין אם לאו. גם טענת ההתיישנות של גזיאל, נדחתה בשל היעדר ראיות מספיקות והיעדר תאריכים מוגדרים. בעקבות זאת פסק השופט לטובת מנדל, הורה על הפעלת הליכי הוצאה לפועל ופסק לו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה על סמך מכלול הראיות, כאשר השופט ציין כי טענות ההגנה של גזיאל, לא הועלו ולא הוכחו, מה שהוביל לקבלת טענתו של מנדל.