ת"א 7164-05-21

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב מעמדם של שיקים מסוימים והאם התובע הבנקאי, שהחזיק בהם, היה זכאי להיחשב כ"מחזיק הראוי" שלהם. על פי סעיף 28 לפקודת השטרות, מחזיק תקין הוא מי שנוטל את השיק בשלמותו, לפני מועד פקיעתו, בתום לב, ותמורת ערך – מבלי שידע על פגמים כלשהם בזכות לסחור בהם. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הבנק לקח את הצ'קים בתום לב וללא ידיעה על פגמים כלשהם בזכות המסחר. הצ'קים המדוברים ניתנו על ידי זכיינים לחברה דיסקרטית, שדרשה ערבויות כאלה לפני פתיחת סניף. שיקים אלה נמסרו לאחר מכן לתובע הבנק, אשר היוון אותם והעניק אשראי לדיסקרד. בתמורה, התחייבה דיסקרטי לבצע העברות בנקאיות לזכיינים בסמוך למועד פירעון הצ'קים. עם זאת, צ'קים אלה לא נפרעו עם קריסת דיסקרטיד. לאחר שמיעת עדויותיהם של עדים שונים ועיון במסמכים שהוגשו, הגיע השופט למסקנה כי התובע היה מודע לאופי ה"גלגול" של השיקים ולכן לא יכול היה לטעון לתום לב. השופט מצא את עדותו של מר בן ברוך, סמנכ"ל הכספים של דיסקרטיד, כנה ומשכנעת, מה גם שלא היה לו עניין ישיר בהליך. מנגד, השופט השתכנע פחות מעדותו המהוססת של מר זר, שייצג את תובע הבנק. ניכר היה כי התובע ידע כי שיקים אלה אינם מגובים בעסקאות אמיתיות, אלא שימשו להערכת מצבם הפיננסי של הזכיינים. יתר על כן, הבנק לא יכול היה לטעון שהוא נתן ערך עבור הצ'קים, שכן ההעברות הבנקאיות שהובטחו מעולם לא התקיימו. משכך, הבנק לא הצליח להוכיח כי הוא "מחזיק ראוי" ולא הצליח להתגבר על הגנת התמורה הכושלת. משכך, דחתה השופטת את תביעת הבנק והורתה לו לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. פסק דין זה חיזק את דרישת תום הלב והגילוי המלא בעסקאות פיננסיות, במיוחד בכל הנוגע להחזקה תקינה של שיקים.