בג"צ 2918/93

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בהחלטת ממשלת ישראל לסווג מחדש ערים ואזורי פיתוח כ"אזורי עדיפות לאומית", מהלך שנועד להתאים מחדש את סדרי העדיפויות לפיזור אוכלוסייה ולקליטת עלייה. על החלטה זו הוגש ערעור משפטי בטענה כי הממשלה חרגה מסמכותה לפי סעיף 29 לחוק יסוד: הממשלה, המעניק סמכות שיורית רק כאשר אין סמכות אחרת המוסמכת בחוק. חוק ערי פיתוח ואזורי פיתוח, התשמ"ח-1988, הטיל תפקיד זה במפורש על ועדת שרים, ובכך ביטל את סמכות הממשלה בעניין זה. בג"ץ קבע כי למרות שסעיף 29 מעניק סמכויות כלליות לממשלה, הן שיוריות ואינן יכולות לסתור הוראות חקיקה קיימות. החלטת הממשלה יצרה מבנה מקביל למסגרת הסטטוטורית שכבר נקבעה, מהלך שאינו עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית ובניגוד לקביעה של סעיף 29 "בכפוף לכל דין". השופטת ד' דורנר הדגישה כי סמכות שיורית זו אינה משתרעת על פגיעה בזכויות אדם או בפסיקות משפטיות קיימות. בית המשפט הכיר בכך שביטול מיידי של ההחלטה הבלתי חוקית עלול לפגוע ביישובים שכבר מסתמכים על הטבות שהובטחו, ולכן נדחה צו הביטול המוחלט כדי לאפשר התאמות מעבר. עם זאת, השופט א' מצא חלק על כך, וטען נגד כל שיהוי, והדגיש את ההכרח לאכוף את שלטון החוק באופן מיידי נוכח אי חוקיותה המובהקת של ההחלטה. בסופו של דבר, הורה בית המשפט על השעיית החלטת הממשלה עם תקופת חסד של ארבעה חודשים, דחה עתירה קשורה, ופסק הוצאות לעותרים. מקרה זה מחזק את עקרון ההיררכיה המשפטית ואת גבולות הכוח השלטוני, וקובע כי הוראות סטטוטוריות עדיפות על פני סמכות שלטונית שיורית.