בד"א 4/17

תקציר

הערעורים הם על פסק דינו של בית הדין המשמעתי במחוז חיפה (בית המשפט קמא) בעניין יחסי עו"ד-לקוח בין המערער, עו"ד פייסל, לבין המשיב, ועדת האתיקה של מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין (המתלונן). המערער הורשע במספר עבירות, קרי קיזוז כספי הלקוח שלא כדין, אי דיווח על קבלת הכספים האמורים ואי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, ונגזרו עליו שמונה חודשי השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ₪. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט קמא; המתלוננת טענה כי העונש היה קל מדי, ואילו המערער טען כי הוא היה חמור מדי. בסוגיית הכרעת הדין מצא ההרכב לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי הלקוח לא ידע על קבלת הכספים בתוך זמן סביר. מהראיות עולה כי הלקוח היה מודע לקבלת הכספים בסמוך למועד הגשת התלונה, שהיה בתוך חודש מיום קבלת הכספים, ומשכך זוכה המערער מאשמת אי דיווח על קבלת הכספים. עם זאת, בחר ההרכב שלא להתערב בממצאיו של בית משפט קמא בדבר מהימנותו של הסכם השכירות המאפשר לכאורה למערערת לקזז את חובו של הלקוח, ולפיכך נותר המערער מורשע בקיזוז שלא כדין וביתר האישומים האמורים. בהתייחס לסוגיית גזר הדין מציין ההרכב כי לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב בעניין זה. הם מוצאים כי עונש ההשעיה בפועל שהטיל בית משפט קמא הוא סביר ובגדר פסיקה קודמת בנושא. המתלוננת טענה כי הרשעותיו הקודמות של המערער מצדיקות עונש חמור יותר, אך ההרכב מחליט כי השעיה בפועל של שישה חודשים, עם שישה חודשי מאסר על תנאי, ראויה בהתחשב בנסיבות המקרה. בכלל זה, העובדה שהכספים הועברו בסופו של דבר ללקוח, הקשר המשפחתי בין המערער ללקוח ועברו המשמעתי של המערער. פסק הדין ניתן בהעדר מי מהצדדים ולכן שני הערעורים מתקבלים באופן חלקי.