ת"א 41599-08-19

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה בגין נזק למטען במהלך הובלה מאיטליה לישראל. הנזק אירע לכאורה באחת החוליות בשרשרת ההובלה, והשאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם טראנסאוויה, הנתבעת, יכולה ליהנות מהגבלת האחריות המוקנית למובילים ימיים לפי כללי האג וויסבי, או שמא היא יכולה לטעון להגנה כסוכנת של המוביל הימי, צים. בית המשפט מצא כי ההגנות על פי כללי האג וויסבי אינן חלות על טרנסאוויה במקרה זה. ראשית, טראנסאוויה מוגדרת כ"שולחת" בשטר המטען שהונפק על ידי צים ולכן אינה יכולה לטעון להגנה כסוכנת של צים. שנית, גם אם טראנסאוויה הייתה סוכנת של צים, התביעה נגדה אינה מבוססת על שטר המטען, וההגנות שבתוכו אינן מכסות אריזה או מכולה של המטען – פעולות שאינן חלק מההובלה הימית. בנוסף, התביעה נגד טרנסאוויה אינה נגזרת משטר המטען אלא מפעולות שאינן קשורות למשטר המטען. טענת טראנסאוויה כי ההגדרה הרחבה של "תובלה" בשטרי המטען כוללת פעולות הקשורות להכלת המטען לפני ואחרי ההובלה הימית עצמה נדחתה. בית המשפט הדגיש כי תכליתם של כללי האג וויסבי היא ליצור אחידות וודאות בתחום התובלה הימית, הלוקה בחסר בשינוע יבשתי של סחורות. לפיכך, הרציונל העומד מאחורי כללים אלה אינו חל באותה עוצמה על תחבורה יבשתית. מטעמים אלה, בין היתר, הגיע בית המשפט למסקנה כי בקשתה של טרנסאוויה לדחות את התביעה נגדה אינה מוצדקת ולכן דחה אותה. טראנסאוויה חויבה לשלם את הוצאותיו של נצר ואת שכר טרחת עורך הדין.