בר"ע 2890/06

תקציר

עניינו של הערעור הנדון הוא היחס הראוי בין הליכי פשיטת רגל לבין הכרזתו של חייב כחייב מוגבל באמצעים. בית המשפט דן בתכליתם של הליכי הוצאה לפועל, שהיא גביית חובות תוך זמן סביר, תוך שמירה על כבודם של חייבים. במקרים מסוימים, מנהל ההוצאה לפועל עשוי להפנות חייב להליכי פשיטת רגל כאשר ברור שהחייב אינו מסוגל לפרוע את חובותיו בזמן סביר באמצעות הליכי הוצאה לפועל. בעוד שהליכי פשיטת רגל אינם תמיד הפתרון הטוב ביותר, הם יכולים לספק שיטה יעילה ומקיפה לבדיקת יכולותיו הכלכליות של החייב ולקידום שיקומו הכלכלי. בית המשפט מכיר בכך שיש להשאיר את ההחלטה לפתוח בהליכי פשיטת רגל לשיקול דעתו של החייב, שכן עשויות להיות לה השלכות משמעותיות על עיסוקו ופרנסתו. המקרה הספציפי עוסק בחייב שאינו מסוגל לפרוע את חובותיו תוך פרק זמן סביר. מנהל ההוצאה לפועל הורה לחייב לפתוח בהליכי פשיטת רגל, אך החייב מעוניין לנהל את חובותיו באמצעות תיקי הוצאה לפועל פרטניים. בית המשפט מכבד את שיקול דעתה של לשכת ההוצאה לפועל בהערכת כושר הפירעון של החייב ומפנה למקרים קודמים התומכים בהחלטה זו. לפיכך, הערעור נדחה, אם כי כל צד יישא בהוצאותיו, נוכח חשיבות הנושא. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי יש להתייחס לחייבים בכבוד וכי הליכי פשיטת רגל יכולים להיות אופציה מתאימה עבור חלק מהחייבים, אם כי הבחירה ליזום אותם צריכה בסופו של דבר להיות נתונה בידי החייב.