ת"א 49295-06-23

תקציר

התגלעה מחלוקת בין המשיב, עורך דין במקצועו, לבין המבקשים, חברה פרטית ובעליה, בנוגע להלוואה בסך מיליון ₪ שהעמיד המשיב למבקשים. ההלוואה הייתה אמורה להיות מוחזרת מכספים שהתקבלו מפרויקט נדל"ן. הסכמי ההלוואה כללו סעיף הקובע כי המבקשים יכסו את כל הוצאות המשיב הקשורות להלוואה, לרבות שכר טרחת עורך דין. בין השנים 2016 ל-2020 התנהלו מספר הליכים משפטיים בגין הפרות וחילוקי דעות בנוגע להסכמי ההלוואה. המשיב יזם שניים מהליכים אלה ונשא בהוצאות משפטיות ניכרות. כעת היא מבקשת להשיב הוצאות אלה מהמבקשים, בטענה שהם מחויבים לשלם על פי הסכמי ההלוואה. עם זאת, המבקשים דוחים את טענות המשיב והגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, תוך ציון מעשה בית המשפט כבסיס. לטענתם, ההחלטות שניתנו בהליכים הקודמים מקימות מעשה של בית המשפט, המונע מהמשיב להגיש תביעה חדשה זו. עוד טוענים המבקשים, כי המשיב מנסה להתדיין מחדש באותה עילה וכי מעשה של בית המשפט חל גם על השתק החברה. המשיבה מכחישה טענות אלה ועומדת על זכותה לתבוע פיצוי בגין הוצאותיה. עם זאת, בית המשפט מוצא טעם בטענות המבקשים. היא קובעת כי פסקי הדין של ההליכים הקודמים, אשר הכריעו בסוגיית ההוצאות, יוצרים מעשה השתק. בית המשפט מקבל את בקשת המבקשים וקובע כי המשיב מנוע מלבחון מחדש את הטענות בתובענה זו. לפיכך, התביעה נדחית ללא כל חקירה נוספת. המשיב מחויב לשאת בהוצאות המבקשים בסך של 10,000 ₪ בשל השלב הפרוצדורלי והתמשכות ההליכים.