ת"א 19095-04-14

תקציר

הנתבעים ביקשו עיון חוזר בצו עיקול זמני שהוטל עליהם במסגרת תביעה כספית שהגישו התובעים בגין אי תשלום שכר טרחת עורך דין. בקשת התובעים למתן הצו ניתנה במעמד צד אחד באפריל 2014. ביוני 2014 ניתן פסק דין לטובת התובעים שלא בפניהם, אך בוטל בעקבות בקשת הנתבעים. באוגוסט 2014 הגיעו הצדדים להסכם פרוצדורלי, אשר הסדיר את גורל העיקול והעניק לנתבעים זכות להגיש כתב הגנה. בהמשך ביקשו הנתבעים הוראות בדבר מימוש ההסכמה הפרוצדורלית, ולחילופין קבעו כי מילאו את חלקם בהסכם וביקשו את ביטול העיקולים. בקשה זו נדחתה, והנתבעים הורשעו בביזיון בית המשפט בגין אי קיום ההסכם הפרוצדורלי. בעקבות ערעור שהגישו הנתבעים, ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה וקבע כי על הרשם לדון בשאלה האם יש להותיר את צו העיקול על כנו. הרשם פתח בהתוויית המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לצווי עיקול זמניים והתנאים בהם ניתנים. הוא מצא כי בקשת התובעים עמדה בתנאים, ובמיוחד הדגישה את ההסכם הפרוצדורלי, אשר הצביע על אמונתם של הנתבעים עצמם כי הצו מוצדק. הרשם הבחין בין נטל ההוכחה בבקשה לביטול צו שניתן במעמד צד אחד, המוטל על התובע, לבין בקשה לעיון חוזר, כאשר הנטל מוטל על הנתבע. לאחר מכן בחן הרשם את טענות הנתבעים לביטול, ומצא כי הן נוסחו כבקשה ראשונה לביטול ולא שקל את ההסכמה הפרוצדורלית. הוא הסכים עם התובעים כי ההסכמה מחייבת ויש להתחשב בה, ומצא כי אמנם אין ראיות לכאורה לעילת תביעה כנגד נתבעים 2 ו-5, אך קיימות ראיות מספיקות לגבי נתבע 1. עוד מצא הרשם כי יסוד הנטל מתקיים, במיוחד לאור ההסכם הפרוצדורלי. חרף טענות הנתבעים בדבר נזק משמעותי שנגרם כתוצאה מהצו, קבע הרשם כי נזקי התובעים מביטולו יהיו גדולים יותר, מה גם שהנתבע 1 לא הוכיח כל יכולת לקיים פסק דין פוטנציאלי. הצו בוטל ביחס לנתבעים 2 ו-5 אך נותר כנגד הנתבעת 1, בכפוף להפחתה המשקפת תשלומים ששולמו בהתאם להסכם הפרוצדורלי. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.