ע"א 4902/91

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בתוקפה של צוואה חתומה על ידי אביהם המנוח של המערערים, אשר הוריש את רכושו לבנותיו, בניגוד לצוואות והקדשות קודמים לטובת ישיבה. בית המשפט המחוזי ביטל תחילה את הצוואה, בנימוק של השפעה בלתי הוגנת מצד בניו של המנוח, ששכנעו אותו לשנות את הירושה לאחיותיהם. על החלטה זו הוגש ערעור בערעור. בית המשפט העליון הדגיש את ההבחנה בין השפעה לגיטימית להשפעה בלתי הוגנת, וציין כי השפעה בלתי הוגנת מתרחשת כאשר יש ניצול בלתי הוגן של פגיעותו של המצווה. באופן ביקורתי, פסק הדין ציין כי השפעה בלתי הוגנת היא עניין של קביעה עובדתית ושיפוט ערכי נורמטיבי. נקבע כי אין די ראיות כדי לבסס את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת, שכן הבנים לא היו נהנים, המצווה לא היה תלוי בהם, והוא פעל באופן עצמאי. זאת ועוד, חרף פגמים פרוצדורליים בקיום הצוואה, כגון היעדר אישור עדים, קיבל בית המשפט העליון את טענת המערערים כי הצוואה משקפת באמת ובתמים את רצונו החופשי של המנוח. בית המשפט ציין כי פגמים פרוצדורליים לבדם, ללא תמיכה ראייתית משמעותית של השפעה בלתי הוגנת, אינם מספיקים כדי לבטל צוואה. עם אמיתות הצוואה שנקבעה מעבר לכל ספק סביר, התקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והצוואה קיבלה תוקף, המאפשר למערערים לרשת את הנכס. בית המשפט גם עודד את הצדדים להגיע להסדר ידידותי בנוגע לסכסוכים מתמשכים.