ת"א 41636-11-10

תקציר

התובע היה בעל רבע מהזכויות בחלקת קרקע בעארה, לצד שני אחיו שהחזיקו במחצית הנותרת כל אחד. בשנת 1965 תבעו האחים את פירוק השותפות במקרקעין. בית המשפט הורה על חלוקת הקרקע והוכן סקיצה המקצה שליש מהקרקע לכביש. מאחר שהאחים לא הצליחו להסכים מי יקבל איזו חלקה, החליט בית המשפט על ההקצאה בהגרלה. החלוקה הסופית הותירה את התובע ואחיו השני עם חלקה זמנית 30/1 ואת הנתבעים עם חלקה זמנית 30/2. לאחר מכן חתמו הנתבעים על שטר מכר, בו העבירו את זכויותיהם בחלקת הדרך (חלקה זמנית 30/3) למדינה ללא כל תמורה, אשר נרשמה בשנת 1969. התובע טוען כי מכירה זו נעשתה ללא ידיעתו או הסכמתו ומבקש לבטל את המכירה, או לפחות את החלק הנוגע למכירת זכויותיו במקרקעין. עם זאת, הנתבעים טוענים כי התובעת הייתה מודעת ושותפה להליך החלוקה, לרבות הקצאת חלקת הכביש למדינה. הם גם מפעילים את חוק ההתיישנות, וקובעים כי העסקה משנת 1969 נרשמה במאגר מידע ציבורי, וכי תביעת התובע הייתה צריכה להיות מוגשת בתוך 25 שנה. השופט מצדד בנתבעים וקובע כי תביעת התובע נדחית על פי חוק בשל חלוף הזמן, שכן חלפו למעלה מ-25 שנים מאז קמה עילת התביעה בשנת 1969. השופטת מצביעה גם על מסמכים המעידים על ידיעתו ומעורבותו של התובע בתהליך החלוקה, לרבות הקצאת חלקת הדרך. יתר על כן, גם אם התובע לא היה מודע סובייקטיבית למכירה, בורותו לא הייתה סבירה מבחינה אובייקטיבית. לפיכך, חריג ההתיישנות בגין גילוי מאוחר של עובדות אינו חל במקרה זה. לגופו של עניין, השופט דוחה גם את טענות התובע, וקובע כי העברת חלקת הדרך למדינה הייתה תנאי הכרחי לחלוקה וכי הנתבעים לא היו יכולים למכור את חלקו של התובע בקרקע ללא הסכמתו. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 30,000 ₪.