ת"א 1136/93

תקציר

התיק סובב סביב שתי ערבויות בנקאיות שהנפיק בנק הפועלים לקצב בשם התובע, המנהל את חשבונותיו בבנק, לרכישת עגלים מקיבוץ רגבה. התובעת החזירה לבנק את הטפסים המקוריים של הערבויות, אך רגבה דרשה את מימוש הערבויות על סמך העתקים שהיו ברשותה, שהתבררו כמזויפים. התובע תבע את הבנק על סך 85,000 ₪, סכום הערבויות הכולל, בתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה במוניטין, בטענה כי הערבויות בטלות עם החזרת הטפסים המקוריים. הבנק, לעומת זאת, טען כי גם הסכמת המוטב, רגבה, נדרשה לפסול את הערבויות, ופעל כדין בהשבת הסכומים שנדרשו לרגבה. בית המשפט פסק לטובת הבנק ורגבה, וקבע כי התובע רימה את רגבה וסיפק ערבויות כוזבות. השופטת בחנה ביסודיות את גרסאות האירועים שהציגו התובע ורגבה ומצאה את גרסתה של רגבה אמינה. לטענת רגבה, התובע קיבל את העגלים אך לא שילם עבורם, והערבויות שהחזיק רגבה זויפו. השופטת ציינה כי עדותו של התובע, היחידה התומכת בגרסתו, חסרה אמינות, הכילה סתירות והתעלמה מהעסקה שבבסיסה. יתר על כן, הראיות והנסיבות תמכו אף הן בגרסתו של רגבה. מבחינה משפטית קבעה השופטת כי הבנק פעל כדין בהשבת הסכומים שדרש רגבה. השופטת בחנה ביסודיות את המערכת החוזית בין התובע לבנק, ולא מצאה כל התניה בדבר פקיעת הערבויות עם החזרת הטפסים המקוריים. גם החוק והנהלים הבנקאיים הקיימים לא תמכו בטענת התובע. אופיין של הערבויות הבנקאיות כהתחייבויות חוזיות, ולא כמסמכים סחירים, גרם לכך שהבנק לא נדרש לפסול את הערבויות עם החזרת הערבויות המקוריות. יתר על כן, בית המשפט הכיר בחריג לעקרון עצמאות הערבויות האוטונומיות במקרים של מרמה וזיוף, אשר חל על המקרה הנוכחי שכן התובע זייף את המסמכים. השופט ציין גם את חובת הנאמנות של הבנק הן כלפי לקוחותיו והן כלפי צדדים שלישיים, והדגיש כי הבנק אינו יכול להתעלם ממעשי מרמה וזיוף, במיוחד מצד לקוחותיו. בסופו של דבר, דחתה השופטת את תביעת התובע נגד הבנק והורתה לו לשלם לכל אחד מהם 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובסך הכל 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.