ת"א 26975-10-14

תקציר

התובע, עו"ד במקצועו, חתם על הסכם לשנה עם העירייה הנתבעת למתן שירותי גביית חובות. ההסכם חודש לשנה וכלל סעיף המאפשר לכל אחד מהצדדים לסיים אותו בהתראה של 60 יום. שכר הטרחה היה אמור להיקבע על ידי בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, ובמקרים אחרים יקבל עורך הדין 12.5% מהסכום שנגבה בפועל. העירייה יכולה גם לבחור לסיים את ההסכם באופן מיידי ולקבל את כל החומרים המעובדים, ובמקרה כזה יקבל עורך הדין מחצית משכר הטרחה הקבוע בחוזה, בתנאי שנקט בצעדים הנדרשים. לחילופין, העירייה תוכל לאפשר לעורך הדין להמשיך ולטפל בתיקים לתקופה מסוימת, שלאחריה יהיה עליו להחזיר את התיקים ולא יהיה זכאי לשכר טרחה בגין התיקים שלא הסתיימו. העירייה ביטלה את ההסכם בהתראה של חמישה חודשים, בטענה שהוא נובע מהנחיה של משרד הפנים המחייבת התקשרויות כאלה להתבצע בהליך מכרזי. התובעת טענה כי הפיטורים היו מיותרים, בלתי צודקים ונעשו בחוסר תום לב, וכי הסיבה האמיתית הייתה לחץ מצד חייבים וגורמים בעירייה להפסיק את פעולות הגבייה. הנאשם הכחיש זאת. לאחר סיום ההסכם המשיך התובע לטפל בתיקים מסוימים ותבע שכר טרחה עבור עבודתו. בית המשפט קבע כי יש לגבות את שכר הטרחה מהסכומים ששולמו בפועל על ידי החייבים וכי התובע היה מודע לכך. מאחר שהתובע לא החזיר את התיקים לאחר סיום ההסכם, והנתבע לא דרש את החזרתם המיידית, מצא בית המשפט כי הנתבע בחר באפשרות השנייה על פי ההסכם, כלומר התובע אינו זכאי לשכר טרחה בגין התיקים שלא הסתיימו. התובע טען כי עליו לקבל שכר טרחה ראוי עבור כל העבודה שביצע, אך בית המשפט מצא כי ניתן לו די זמן לטפל בתיקים והוא אינו זכאי לתשלומים נוספים. באשר למקרים שהועברו אליו בטעות לאחר סיום ההסכם, קבע בית המשפט כי התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי לזכות בפיצוי הולם. כך גם בתיקים שנדחו ביוזמת הנתבע או בית המשפט – התובע לא הסביר מדוע עליו לקבל שכר טרחה בגין תיקים אלה. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.