ע"א 1978/01

תקציר

פסק דין זה מאגד 37 תיקים שנדונו בוועדת הערר לחוק רדיפת הנאצים. הוועדה פסקה לטובת המשיבים, אך הרשות המוסמכת ערערה בטענה כי ההחלטות חורגות מפסיקות קודמות. המקרים עוסקים ביהודים תושבי בולגריה ורומניה במלחמת העולם השנייה, שגורשו מערי מולדתם ונאלצו לעבור לערי מחוז, והאם מדובר ב"שלילת חירות". הרשות המוסמכת טענה כי זכאותם של המשיבים לפיצויים לפי חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני צריכה להיקבע על סמך סעיפים 1, 43 ו-47, המבחינים בין "שלילת חירות" לבין "הגבלת חירות". לטענתם, החלטות הוועדה חרגו מהפסיקה הקיימת והטילו נטל כספי בלתי סביר על המדינה. מנגד, תמכו המשיבים במסקנת הוועדה כי הגירושים עולים כדי שלילת חירות. בית המשפט, לאחר שבחן את הראיות ואת פסקי הדין הקודמים, מצא כי הגירושים היוו הגבלת חירות ולא קיפוח, וכי יש לבטל את החלטות הוועדה. פסק הדין דן גם בהשפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנות המשפט הגרמני ומגיע למסקנה כי הפסיקה הקיימת נותרה בתוקף. משכך, הערעורים התקבלו, ותביעות המשיבים לפיצויים לפי חוק רדיפות הנאצים נדחו.