ע"פ 52667-06-16

תקציר

ערכאת הערעור קיבלה את הערעור שהגישה מדינת ישראל נגד המשיבים, שהורשעו בהעסקת עובד זר ללא היתר וללא ביטוח רפואי. בית המשפט קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בחלוקת הקנס המשותף בין המשיבים, שכן בני הזוג נחשבים ליחידה כלכלית אחת, ויש להטיל את הקנס בנפרד. בנוסף, קבע בית המשפט כי שיטת הענישה של בית המשפט המחוזי אינה תואמת את הוראות תיקון 113 ואינה משקפת כראוי את חומרת העבירות. כך למשל, הקנס שהוטל בגין העסקת עובד זר ללא היתר היה נמוך מעונש המינימום הקבוע בחוק. ערכאת הערעור התייחסה גם למשך העבירות, שנמשכו במקרה זה שנתיים, ולהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות קנס נמוך יותר. עם זאת, מתוך הכרה במעמדם של המשיבים כ"יחידה כלכלית אחת" ובעובדה שאחד המשיב לא התגורר בבית בחלק מתקופת העבירה, החליט בית המשפט לקבוע את הקנסות בקצה התחתון של טווח הענישה. לפיכך הוטל קנס של 17,000 ₪ על משיב אחד, ו-21,000 ₪ על השני. עוד קבע בית המשפט כי שני הקנסות ישולמו בעשרה תשלומים חודשיים שווים. בפסק הדין הודגש כי המשיבים, כבני זוג, כפופים לקנסות פרטניים, ואין מקום לקביעת עונש אחד שיחולק ביניהם. כמו כן, ציין בית המשפט כי אי הקפדה בית המשפט המחוזי על הוראות עונש המינימום והיעדר טעמים מיוחדים לקנס נמוך יותר היו שגויים. חומרת העבירות, יחד עם משך ההפרות, הצדיקו קנסות גבוהים יותר. עם זאת, ערכאת הערעור נקטה בסלחנות, בהתחשב בנסיבות המשיבים. על פסק הדין ניתן לערער לבית המשפט העליון, בתנאי שתינתן רשות.