ת"א 38361-11-21

תקציר

בית המשפט פסק לטובת התובעת, שתבעה לקבל בחזרה דמי שכירות שלא שולמו וחיובים נוספים מהנתבעת, אשר ערבה באופן אישי לחובותיה של חברה ששכרה נכס מסחרי מהתובע. תקופת השכירות, שהייתה אמורה להימשך 36 חודשים, נקטעה כאשר החברה השוכרת נכנסה להליכי פירוק וחוזה השכירות בוטל. התובעת ביקשה לקבל בחזרה דמי שכירות וארנונה שלא שולמו עבור התקופה שלאחר הביטול. בית המשפט מצא כי הנתבעת חייבת בחלק מדמי השכירות והמיסים שלא שולמו. לגופו של עניין, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת 50% מדמי השכירות, כולל מע"מ, בגין תקופת אי השימוש (המוגדרת כזמן שלאחר ביטול הסכם השכירות ועד תום תקופת השכירות המקורית). סכום זה חושב כ-136,978 ₪, כולל הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. כמו כן חויב הנתבע לשלם 50% מהארנונה בגין אותה תקופה, שחושבו לפי סך של 57,755 ₪, כולל ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. בנוסף, בית המשפט הורה לנתבע לשלם 87,750 ₪ פיצוי מוסכם, 6,924 ₪ עבור מחצית משכר הטרחה הראשון ששולם, 7,361 ₪ עבור מחצית משכר הטרחה השני ששולם, 1,000 ₪ שכר טרחת עדים ו-20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, כל זאת כולל ריבית והצמדות מיום מתן פסק הדין. בית המשפט הגיע לפסק דין זה לאחר שבחן את טענות הצדדים וראיות בדבר נטל הפחתת הנזק. נמצא כי במחצית הראשונה של תקופת אי השימוש התובעת לא עשתה כל מאמץ למצוא שוכר חדש ואף ביקשה וקיבלה פטור מארנונה בגין נכס ריק. לפיכך, התובע לא יכול היה לקבל בחזרה דמי שכירות עבור תקופה זו. עם זאת, במשך התקופה הנותרת מצא בית המשפט כי התובעת עשתה מאמצים מסוימים למצוא שוכר חדש והנתבעת לא הוכיחה אחרת. כמו כן, בית המשפט בחן את סוגיית הפיצוי המוסכם ומצא כי התובעת זכאית לסכום זה בנוסף לנזקים בפועל. על פי החוזה והדין הרלוונטי, הפיצוי המוסכם לא היה תחליף לנזקים שנגרמו בפועל, והתובע יכול היה לתבוע את שניהם. לסיכום, בית המשפט קיבל את תביעת התובעת בחלקה והורה לנתבעת לשלם את הסכומים המפורטים לעיל.