עמ"נ 24613-10-21

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על מעמד תושב ישראל מטעמים הומניטריים מאדם המכונה המערער, שעלה לישראל מניגריה לפני כעשר שנים. מעמדו הנוכחי של המערער בארץ הוא זמני, ואילו בנם, א', שנולד ממערכת יחסים קודמת, הוא בעל תושבות קבע. עיקר הטענות לבקשת המערער מבוססות על טובתה של א' ועל זכותה של המערערת לחיי אישות ומשפחה בישראל. לאחר בחינה מדוקדקת מצא בית המשפט כי הראיות שהוצגו אינן מצדיקות את טענת המערער כי הוא הורה פסיכולוגי ל-א'. עוד צוין כי אמו של א', בעלת מעמד זמני בישראל, הייתה המטפלת העיקרית של א', ותפקידו של המערער היה משני במקרה הטוב. המסמכים שהוגשו לא הוכיחו כי עזיבתו של המערער את הארץ תגרום לא' נזק חמור או בלתי הפיך, מה גם שא' היה קרוב להגיע לבגרות בעת מתן ההחלטה. בית המשפט הכיר בכך שהמערער לא זכה לראיון במהלך הליך הגשת הבקשה, אך הדבר לא נחשב לפגיעה בזכותו לשימוע, שכן הנוהל ההומניטרי לא חייב ראיון בעת הגשת הבקשה. בנוסף, צוין כי א' הוא כיום בגיר, עובד ומנסה להתגייס לצבא, ללא השתלבות כיום במסגרת טיפולית, מה שהופך את הצורך בראיון לפחות קריטי. אשר לטענת חיי המשפחה, הזכיר בית המשפט כי מעמדו של המערער הוא זמני, ואין המשיב חייב לאפשר איחוד משפחות במקרה זה, מה גם ששני המערערים חולקים את אותה אזרחות. לבסוף, נפלה טעות בהחלטת ראש הדסק, אך היא לא נחשבה לפגם יסודי, שכן הערעור הפנימי תיקן אותה. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערער חויב לעזוב את ישראל עד ליום 1.8.2022.