ד"מ 22252-11-16

תקציר

התובע, עובד הנתבעת, הגיש תביעה בגין תשלומים שונים המגיעים לו לכאורה על פי דיני העבודה בישראל. אלה כללו גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי הפקדה לקופת גמל, פיצויי פיטורים, דמי חגים, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על תנאי העסקה. בינתיים, הנתבע טען מנגד להודעה מוקדמת על פיטורים. בית המשפט פסק לטובת התובע במספר סעיפים. ראשית, נפסק לתובע סך של 2,000 ₪ בגין אי המצאת הנתבעת לו חוזה עבודה בכתב, כנדרש בחוק. סכום זה נקבע על סמך היעדר ראיות לכך שההפרה של המעסיק הייתה מכוונת או בידיעה. שנית, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,608 ₪ כפיצוי בגין אי העברת הפרשות המעסיק לקופת הגמל של התובעת. הנתבעת הודתה באי ביצוע זה אך טענה כי הסיבה לכך היא שהתובע הוא מהגר עבודה והרגולטור לא איפשר הפקדות בפועל. בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי כספי השווה לסכום התרומות שלא הועברו. התובעת אף תבעה בהצלחה פיצויי פיטורים. הוא התפטר מעבודתו חמישה ימים לפני מאסרו בחולות, ובית המשפט קיבל את טענתו כי התפטרותו היא תוצאה ישירה של מאסרו הקרב. לפיכך קבע בית הדין כי העסקתו הופסקה והוא זכאי לפיצויי פיטורים, שהסתכמו ב-5,451 שקל. בנוסף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 818 ₪ עבור חמישה ימי חגים. התובעת הייתה זכאית לדמי חגים עבור חלק מהימים בשנים 2014 ו-2015, ובית הדין הסתמך על תלושי השכר – שהיוו ראיה לכאורה לנכונותם – כדי לקבוע כי התובעת עבדה בחלק מהחגים. כמו כן חויבה הנתבעת לשלם 4,088 ₪, המייצגים את שווי ימי ההודעה המוקדמת שהתובעת לא נתנה. סכומים אלה קוזזו זה על ידי זה, והותירו את הנתבע חייב בתשלום לתובע סך של 9,896 ₪. סכום זה כלל הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומה, והוא חויב להיות משולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבע. הנתבע חויב לשאת גם בהוצאותיו של התובע, בסך של 2,000 ₪. כל יתר התביעות שהועלו על ידי התובע נדחו. בית הדין לא האמין לעדותו בנוגע לשעות נוספות שעבד, ומצא אותה בלתי עקבית וסותרת את תלושי השכר, שהיוו ראיה לכאורה לשעות העבודה ולתשלומים ששולמו. התובע גם ויתר על תביעתו לדמי הבראה בכך שלא התייחס לכך בסיכומיו. לבסוף, בקשת הנתבעת לנכות את שווי ההפסקות משעות העבודה של התובעת נדחתה, שכן המעסיק שילם לעובד עבור משך ההפסקות במהלך העסקתו, ובכך רמז כי מדובר בזמן עבודה ולא ניתן לבטלו באופן חד צדדי.