ע"ח 40772-06-22

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי משפט השלום בישראל ביחס לבקשות להשבת דיירים. השאלה העומדת על הפרק היא האם בית משפט שלום בחדרה צריך לדון בתיק הקשור לצו שניתן על ידי בית משפט שלום אחר בראשון לציון, והאם העובדה שהצו המקורי ניתן על ידי בית המשפט בראשון לציון צריכה להשפיע על מעורבותו של בית המשפט בחדרה. פסק הדין מציין את שתיקתה של פקודת סדר הדין הפלילי בעניין הסמכות המקומית לדון בבקשות להחזרת כובשים, המביאה למצב שבו לבתי משפט שלום שונים סמכות שיפוט מהותית ומקומית מקבילה. הדבר עלול לגרום לקשיים לוגיסטיים ואף להחלטות סותרות. כדי להימנע מכך, בית המשפט העליון קבע כי יש לרכז דיונים כאלה בפני ערכאה אחת, שבמקרה זה תהיה בית משפט השלום בראשון לציון, שכן הוא היה הראשון שהוציא את הצווים. מודגש עקרון כיבוד בתי המשפט בעלי סמכות שיפוט מקבילה, ויצוין כי בחירת בית המשפט על ידי הרשות החוקרת אינה שרירותית. במקום זאת, היא מבוססת לעתים קרובות על שיקולים לוגיסטיים, כגון מיקום היחידה החוקרת. כמו כן, פסק הדין מתייחס להוראות חוק סדר הדין הפלילי בנוגע למעצרים, הקובעות כי לבית המשפט המטפל בבקשה הראשונית למעצר או לשחרור נותרה סמכות לדון בבקשות עוקבות הנוגעות לאותה עבירה. בהתבסס על תקדימים ושיקולים אלה, קובע השופט כי החלטת בית משפט השלום בחדרה לדחות את הבקשה ולהפנות את המבקשים לבית המשפט בראשון לציון הייתה ראויה. לפיכך, הערעור על החלטת הערכאה הנמוכה יותר נדחה, והצו הראשוני עומד בעינו. בנוסף, השופטת בוחרת שלא להטיל הוצאות כלשהן על המערערים, נוכח היעדר תקדימים קודמים בעניין זה.