ב"ל 41908-03-23

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הנורמטיבית העומדת מאחורי חוק הבטחת הכנסה, שמטרתו לספק רשת ביטחון של אמצעי מחיה מינימליים לאנשים חסרי הכנסה מספקת לשמירה על רמת חיים מכובדת. על פי החוק, מי שבבעלותו נכסים או רכוש עשוי שלא להיות זכאי להטבות, שכן בעלות על פריטים כאלה מרמזת על היכולת לייצר הכנסה. עם זאת, החוק מעניק פטור לדירות מגורים המשמשות למגורים, ומתייחס אליהן כאל נכסים רק אם הן מניבות הכנסה. פסק הדין מתעמק במקרה ספציפי הנוגע ליחיד (התובע) שתבע גמלת הבטחת הכנסה אך נדחתה בשל בעלות על נכס. הנכס המדובר לא נרשם על שם התובעים אלא על שם אביהם המנוח. בנה של התובעת בנה על הנכס בית ועסק, והתובעת התגוררה בו מבלי לשלם דמי שכירות. הנתבעת (המוסד לביטוח לאומי) טענה כי יש לראות בשווי הנכס, לרבות עלויות הבנייה, כמניב הכנסה ובכך פסלה את התובעת מקבלת הטבות. השופטים, לאחר בחינת חומר הראיות, מצאו כי התובעת לא נשאה בהוצאות הבנייה ולא הייתה לה הכנסה מהנכס. הם הגיעו למסקנה כי אין לראות בנכס נכס לצורך חוק הבטחת הכנסה, שכן התובע פעל למעשה כבעלים אך לא הייתה לו יכולת להפיק ממנו הכנסה. עוד ציינו השופטים כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהתובע בנה את הנכס. לפיכך, יש לנכות את שווי עלויות הבנייה מערך הנכס הכולל בעת חישוב הכנסות התובע. לסיכום, פסקו השופטים לטובת התובעת, והורו לנתבעת להעריך מחדש את הכנסותיה של התובעת מבלי להתחשב במלוא שווי הנכס. בנוסף, לא נפסקו הוצאות מאחר והתובע היה מיוצג על ידי הסיוע המשפטי. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים ותועבר אליהם בהמשך.