בש"פ 2762/08

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לסמכותו של מפקד צבאי להוציא צו המכריז על שטח מסוים כסגור ולסמכותם של בתי המשפט בישראל לדון במקרים של הפרת צו כאמור. הצו המדובר, החל על יהודה ושומרון, הוצא מכוח סעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון וסמכויות נוספות מכוח חוקים שונים ותחיקת בטחון. סעיף זה מאפשר למפקד צבאי להגביל את הגישה לשטחים סגורים למען הביטחון והסדר הציבורי. תקנה 125 לתקנות שעת חירום מסמיכה אף היא את המפקד הצבאי להכריז על שטח סגור וקובעת עבירה על כל עבירה. המערערים טענו כי מאחר שהצו ניתן לפי סעיף 90, לא ניתן להעמידם לדין גם לפי תקנה 125. עם זאת, בית המשפט מצא כי שני מקורות הסמכות תקפים וכי אין הבחנה בין הפרת צו אישי לבין צו כללי. יתר על כן, פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט בישראל לדון במקרים כאלה. סעיף 2(א) לחוק ההרחבה והגישה הרעיונית מאפשר לבתי המשפט בישראל לשפוט אנשים הנמצאים בישראל בגין מעשים או מחדלים שאירעו בשטח צבאי. בפסק הדין מודגש כי הגישה הרעיונית שהותוותה בפרשת דוד, המפרשת את סעיף 2(א), היא התקדים המחייב, חרף טענות המערערים להחלת הגישה הקונקרטית של פרשת צובה. הגישה הרעיונית בוחנת האם המעשה הנדון יהווה עבירה בישראל, בהתחשב בערכים ובאינטרסים העומדים בבסיס הדינים הרלוונטיים. ביישום גישה זו על המקרה הנדון, מצא בית המשפט כי המעשים המיוחסים למערערים – כניסה לשטח סגור, ובפרט לקבר יוסף בשטח A – אכן מהווים עבירה בישראל. לכן, לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדון במקרה זה. לפיכך, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה, והדיון במעצרם של המערערים יתחדש בבית משפט השלום.