ע"פ 831/80

תקציר

פסק הדין דן בהסגרתו ובסמכותו של אדם, המכונה "ישראלי", שביצע עבירה בשטח צבאי כבוש המכונה "האזור". השאלה העומדת על הפרק היא האם בית משפט ישראלי יכול לשפוט עבירות שביצע ישראלי בתחום זה. דעת הרוב גורסת כי החוק הישראלי חל על ישראלים המבצעים עבירות באזור. החוק המדובר הוא תקנה 2(א) לתקנות שעת חירום. התקנה קובעת כי בית משפט ישראלי יכול לשפוט אזרח ישראלי על עבירה שבוצעה באזור, אם המעשה יהווה עבירה גם בישראל. השאלה המרכזית כאן היא האם המעשה ייחשב בלתי חוקי בישראל. זהו יישום פשוט של החוק; אין צורך להתעמק בפרטי הדין הזר בתחום. העבירה שמבצע אזרח ישראל היא פגיעה בשמורת טבע. הגדרת שמורת טבע, על פי החוק הישראלי, היא אתר שהוכרז ככזה על ידי שר הפנים. המעשה שביצע האדם המדובר לא יהווה עבירה בישראל, שכן האתר בו בוצע לא הוכרז כשמורת טבע על פי הדין הישראלי. לפיכך, על פי דעת הרוב, יש לקבל את הערעור, ולא ניתן להעמיד את הפרט לדין בישראל בגין עבירה זו. דעתו החולקת של השופט יהודה כהן מפרשת את תקנה 2(א) באופן שונה. כהן סבור כי התקנה מעניקה לבתי המשפט בישראל סמכות מקיפה לשפוט ישראלים המבצעים עבירות בשטחים כבושים. מטרת החוק היא להבטיח כי ישראלים המבצעים מעשים בלתי חוקיים באזורים אלה יישפטו בבתי משפט ישראליים, כפי שהיו נשפטים אילו העבירה בוצעה בתחומי המדינה. כהן טוען כי הפרטים המנהליים של העבירה, כגון הכרזה על שמורת טבע, אינם מרכיבים של העבירה עצמה. עבירות המבוצעות בשמורות טבע מוכרזות בשטחים הכבושים צריכות להישפט בבתי משפט ישראליים, על פי החוק הישראלי. בסופו של דבר, החלטת הרוב מנצחת, והערעור מתקבל. המשמעות היא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, והחלטת בית משפט השלום מתבטלת. אותו אדם לא יועמד לדין בישראל בגין עבירה שבוצעה בשטח הכבוש.