ע"פ 63443-03-16

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דן בערעורו של יאיר בן שלמה רימר (להלן: "המערער") על הכרעת דינו של בית משפט השלום, אשר הרשיע אותו בעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית. **עיקר המחלוקת וההחלטה:** המערער הורשע בעבירת האיומים על בסיס טענה כי איים על המתלונן, השוטר אהוד יפרח, באמרו לו: "יאיר רימר משוחרר, אתה עוד תראה מה זה, אני אשתה עליך כוס יין". עיקר המחלוקת בבית משפט קמא נסובה סביב תוכן הדברים המדויק שנאמרו, למי נאמרו, והאם נאמרו בכוונה להפחיד. בית המשפט לערעורים, בדעת רוב, קיבל את הערעור בחלקו וזיכה את המערער מעבירת האיומים, תוך שהוא קובע כי קיים ספק סביר אם הדברים שנאמרו אכן עולים כדי איום במובן המשפטי. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור ביחס לעבירת הפרת הוראה חוקית. **ניתוח משפטי והיבטים מרכזיים:** 1. **עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977):** * **הגדרת איום:** בית המשפט הדגיש את הדרישה בחוק להוכחת איום "בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם". * **מבחן האדם הסביר:** בהקשר זה, הפנה בית המשפט למבחן האדם הסביר (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל; רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל) לקביעת האם תוכנם של הדברים ברור דיו כדי לבסס איום. * **פערים בעדויות:** בית המשפט עמד על פערים משמעותיים בעדויות שהוצגו, במיוחד בין עדות המתלונן לבין עדויות אנשי שב"ס (מר ברוך ומר מלכה). בית המשפט קמא עצמו לא קיבל את גרסת המתלונן לגבי תיאור האירוע, וקבע כי המתלונן היה רחוק ולא יכול היה לשמוע במדויק. * **העדר סמיכות ראייתית להרשעה:** אף על פי שחלק מהעדים (מר מלכה) תיארו אמירות שיכולות, לכאורה, להתפרש כאיום ("אני אראה לך", "אנחנו עוד נשב ביחד"), בית המשפט מצא קשיים לבסס על אמירות אלו הרשעה מעבר לספק סביר. זאת, בין היתר, בשל פערים בעדויות, אי-חזרתו של מר מלכה על חלק מעדותו בחקירה הנגדית, והיעדר אפשרות של דיאלוג כנטען. * **תפקיד הרגישות הסובייקטיבית:** בית המשפט פסק כי אין לייחס משקל מכריע לתחושת המאוים של המתלונן, שכן "לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים אליו, הן שקובעות אם יש בדברים משום איום אם לאו". * **"ספק סביר":** לבסוף, בית המשפט סיכם כי למרות שישנו חשד משמעותי וייתכן שעל מאזן ההסתברויות ניתן היה להגיע למסקנה של איום, עלה מן הראיות "ספק סביר", אשר מזכה את המערער מעבירה זו. 2. **עבירת הפרת הוראה חוקית:** * **ביסוס ההרשעה:** בניגוד לעבירת האיומים, בית המשפט לא מצא כל עילה להתערב בהרשעה בעבירת הפרת הוראה חוקית, אשר נגזרה מהפרת תנאי השחרור שאסר על יצירת קשר עם המתלונן. * **קשר עובדתי:** בית המשפט ביסס את קיומו של הקשר על מכלול העדויות: קרבת המתלונן לכלי הרכב של השב"ס לאחר ששמע את צעקותיו של המערער, הרמת קולו של המערער כך שהמתלונן יוכל לשמוע, פנייתו של המערער למתלונן בשמו ("יפרח") וכן השימוש בניבולי פה. * **חשיבות הנסיבות:** הובהר כי גם מרחק מסוים (כ-10 מטרים) אינו שולל מעיקרן את מכלול העדויות שהובאו לעניין זה. * **הלכת "אי יצירת קשר":** ההחלטה בעניין זה מחזקת את ההבנה כי "הפרת הוראה חוקית" במקרה של איסור יצירת קשר כוללת גם פניות הדדיות (גם אם לא ישירות) וצעקות מכוונות, אשר נועדו ליצור מודעות הדדית ומהוות למעשה יצירת קשר בעקיפין. **החידוש המשפטי (אם קיים):** במקרה זה, אין חידוש משפטי מהפכני, אלא יישום מדוקדק של עקרונות יסוד בדין הפלילי: * **נטל ההוכחה מעבר לספק סביר:** בית המשפט המחוזי הדגיש שוב את הסטנדרט הגבוה הנדרש להרשעה פלילית, במיוחד בעבירות הכוללות אלמנט של כוונה או פרשנות (כמו איומים). הדבר בא לידי ביטוי בכך שגם כאשר הראיות מצביעות על חשד משמעותי, ספק סביר די בו כדי לזכות. * **הבחנה בין חשד סביר להרשעה:** פסק הדין מדגים את ההבחנה הדקה בין קיום חשד סביר (או אף כף נוטה לטובת הרשעה במאזן הסתברויות) לבין הוכחה מעבר לספק סביר, הדרושה להרשעה פלילית. * **משקל העדויות ואי-התערבות בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא:** בית המשפט נמנע מלהתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, כגון אי-אמינותו של המתלונן, וביסס את החלטתו על ניתוח הראיות החיצוניות והפערים ביניהן. * **פירוש "הפרת הוראה חוקית" של איסור יצירת קשר:** הדחייה של הערעור בעניין זה מאשרת כי גם פנייה בקול רם, תוך שימוש בשם המתלונן וקללות, יכולה להיחשב כהפרה של הוראה חוקית האוסרת יצירת קשר, גם אם לא היה מגע פיזי או שיחה ישירה. **התוצאה:** בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי, ביטל את ההרשעה בעבירת האיומים, והחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך גזירת עונש מחדש, תוך התחשבות בהרשעה שנותרה על עבירת הפרת הוראה חוקית בלבד.