ע"פ 9358/05

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים להרשיע מערער בביצוע עבודות בנייה ללא היתר, ועל העונשים שהוטלו. המערערת הורשעה על סמך הודאתה, והעובדות אינן שנויות במחלוקת. עיקר המחלוקת נסובה סביב הקנס הראוי לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, ובפרט האם יש לחשב את הקנס על פי שווי המבנה כאילו נבנה בהיתר, או להתחשב בכך שנבנה שלא כדין. המערערת טוענת כי הגישה הראשונה אינה מביאה בחשבון את הלחץ הנפשי הכרוך בבנייה בלתי חוקית ואין לראות בה תועלת. המשיב, לעומת זאת, גורס כי הערכת השווי צריכה להניח שהבניין נבנה כדין, ותקדים חירבאווי תומך בעמדה זו. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של המשיב לחוק, וקובע כי תכליתו העיקרית של הקנס היא הרתעה, וכוונת המחוקק היא לקבוע בקפדנות את שווי המבנה. יתר על כן, ניתן לקחת בחשבון את מיקום הבניין בתהליך הערכת השווי, במיוחד כאשר הוא מבוסס על מכירה מרצון לקונה מרצון. בית המשפט דן גם בתפקידה של התועלת הממשית שנצברה למערער, תוך הכרה בשני תרחישי קיצון: האחד שבו ניתן לאשר בדיעבד את המבנה הבלתי חוקי, והאחר שבו ניתן להורות על הריסתו. בתרחיש הראשון, התועלת לעבריין אינה פוחתת באופן משמעותי בהשוואה לבונה משפטי, ואילו בתרחיש השני, התועלת מופחתת מאוד. המקרה הנוכחי נופל בין הקצוות הללו, שכן הבניין טרם הוכשר או נהרס. הטלת צו הריסה על ידי בית משפט קמא במועד כניסה לתוקף נדחה, מאפשרת אפשרות להכשיר, ובית המשפט רשאי לשקול את טובת המערער בקביעת הקנס. בסופו של דבר, בית המשפט דוחה את הערעור, וקובע כי הקנס שהוטל על בית משפט קמא, אם כי בצד המחמיר יותר, אינו מופרז דיו כדי להצדיק התערבות. הקנס שהוטל, כשני שלישים מהסכום שהוצע על ידי הערכת המשיב, הוא סביר בהתחשב בנסיבות. בקשת המערער להפחית את הקנס ולדחות את צו ההריסה נדחית, כאשר בית המשפט מקבל את החלטת בית משפט קמא במלואה.