ע"א 4163/91

תקציר

מדובר בשני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל. המשיב, קדוש ברשי, נצטווה להסיר את ידו מ-1038.8 דונם של קרקע הסמוכה למושב עין העמק. מינהל מקרקעי ישראל דרש מברשי דמי שימוש נאותים במשך שבע שנים לפני הגשת התביעה, בשיעור של 84 ש"ח לשנה לדונם, ופינוי ברשי. התיק הועבר מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, וחקירתו התעכבה. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו ברשי היא סמכות במקרקעין והעניינים הכספיים ייקבעו על ידי מומחה. המומחה העריך את שווי השקעותיה של ברשי ואת דמי השימוש המתאימים. בית המשפט המחוזי אימץ את הערכת המומחה לגבי ההשקעות אך הכפיל את דמי השימוש. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. מינהל מקרקעי ישראל טען כי היה על בית המשפט המחוזי להורות לברשי להשיב את הקרקע אם לא הוחכרה לו, וכי אין להשיב לו את השקעתו בקרקע שהוחכרה לו. בית המשפט העליון פסק לטובת מינהל מקרקעי ישראל בטיעון הראשון, אך לא השני: הסכם הפשרה לא חייב את ברשי להשיב את הקרקע אם המלצת המינהל לא התקבלה, וברשי זכאי להחזר בגין ההשקעות שביצע בקרקע שפינה. ברשי טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהכפיל את דמי השימוש, וביקש להגיש ראיות נוספות. בית המשפט העליון הסכים חלקית וקבע כי על ברשי לשלם למינהל מקרקעי ישראל את דמי השימוש הבסיסיים שקבע המומחה עבור השטחים שהוחכרו לו, וכפל אגרות עבור השטחים שהוא מפנה. הראיות הנוספות לא נלקחו בחשבון. שני הערעורים התקבלו בחלקם, ובנסיבות העניין יישא כל צד בשכר טרחתו.