ע"פ 638/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בנוגע למספר עבירות לפי סעיפים 430, 431(1) ו-499(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עבירות אלה כוללות לקיחת נכסים לצורך סחיטה ועושק, וכן קשירת קשר לביצוע עבירות אלה. המערערים, שהורשעו בבית המשפט המחוזי, העלו טענות שונות באשר לפרשנות יסודות העבירות. בית המשפט העליון הכריע במספר סוגיות מרכזיות. ראשית, היא הבהירה את יסודות עבירת העושק, תוך הבחנה בין אלמנטים התנהגותיים, הכוללים דרישה או קבלה, לבין אלמנטים נסיבתיים, כגון מצוקתו או חולשתו של הקורבן. בית המשפט קבע כי ניתן להסיק מצוקה מראיות נסיבתיות, והגדיר מצוקה כמצב נפשי שבו אדם פועל בניגוד לטובתו. באשר לעיתוי ביצוע העבירה, קבע בית המשפט כי יסוד המצוקה חייב להתקיים בעת ביצוע המעשה ההתנהגותי. בית המשפט התייחס גם למעמדו של עד, וטען כי היעדר כתב אישום נגד אדם שנטען כי ביצע עבירה אינו מרמז באופן אוטומטי כי הובטחה לו או קיבל טובת הנאה, ובכך מסווג אותו כעד מדינה. ביחס למערערים הספציפיים, מצא בית המשפט כי טענותיו של המערער הראשון כנגד הרשעתו אינן משכנעות. נחה דעתו כי התקיים היסוד ההתנהגותי של העבירה, בין אם דרש המערער ובין אם קיבל "דבר". בית המשפט דחה גם את הטענה כי מצוקתה של הנפגעת לא התבססה דיה, וטען כי ניתן להסיקה מהנסיבות. עם זאת, בית המשפט זיכה את המערער השני מחמת ספק סביר. כל ראיה נסיבתית שהוצגה נגדו ניתנת להסבר סביר, ובית המשפט לא השתכנע שהן הוכיחו ביחד את אשמתו מעבר לספק סביר. השופט גולדברג נתן את פסק הדין, והנשיאים שמגר והשופט י' מלץ הסכימו עם פסק הדין.