ע"א 1650/00

תקציר

ההליך בבית המשפט נסוב סביב ערעור על תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים, ובהם הממשלה ופקידיה, בדבר הקצאת קרקע כושלת בעיר עמנואל. תביעתו הראשונה של המערער נדחתה מחמת התיישנות ועקרון "השתק העילה", מושג משפטי המונע התדיינות חוזרת ונשנית מאותה עילה. התביעה טענה לפיצוי כספי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, מצג שווא רשלני והפרת הבטחה מנהלית על ידי המדינה. החלטה קודמת של בית המשפט הורתה על הקצאת קרקעות, אך מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון כי לא הייתה הבטחה מחייבת מצד המדינה. המדינה טענה כי תביעתה הכספית של המערערת החלה בשנת 1990, כאשר היה ברור לראשונה כי הקרקע לא תוקצה, ולפיכך התביעה שהוגשה בשנת 1998 התיישנה. המערער טען כי עילת התביעה הקונקרטית שלו קמה רק לאחר שבית המשפט העליון הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר בשנת 1998, וכי החוק צריך לאפשר מגבלה של עשר שנים לגילוי מאוחר של נזקים, ולהאריך את ההתיישנות עד לשנת 2001. עם זאת, בית המשפט המחוזי צידד במדינה, והדגיש כי דחיית התביעה על ידי בית המשפט העליון מיצתה את עילת התביעה, וגרמה להשתק עילה. בעקבות הערעור התגלעה מחלוקת בין השופטים. השופטת פרוקצ'יה הציעה להשהות את תקופת ההתיישנות בהתדיינות מוקדמת יותר, בטענה שהפרוצדורה המיוחדת של המקרה הקודם אינה מאפשרת טיעון מלא. לעומת זאת, השופטת נאור והשופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן חלקו על כך, וטענו כי היה על המערערת להגיש בקשה לסעדים מפוצלים מוקדם יותר, לאשר את הפיטורים כתקפים ולאכוף את תקופת ההתיישנות ולגרום להשתק. בסופו של דבר, הרוב אישר את הדחייה הראשונית של הערעור הן על בסיס עילת השתק העילה והן על בסיס עילת התיישנות.