ע"א 347/90

תקציר

במחלוקת משפטית בין המערערים לבין ספילמן, התייחס בית המשפט העליון לסוגיות שונות הנוגעות לבעלות ולהפצה של מיכלי סודבל המשמשים במכשירי סודה ביתיים. בתחילה, המערערת מס' 1, שעסקה בשיווק מכשירים אלה, העבירה את זכויותיה למערערת מס' 2, אשר הפיצה מיכלים אלה באמצעות רשת של משווקים מורשים. קמעונאים אלה היו כבולים בהסכמים לפיהם המכולות הן רכושה של המערערת מס' 2 והושאלו לשימוש צרכני, עם ציפיות שנקבעו לגבי החזר הפיקדון והפיקדון. המשיב ספילמן, שעבד בעבר עם המערערים, יזם בהמשך פעולות שעוררו מחלוקת בכך שרכש מכלים אלה, סימן אותם אחרת, מילא אותם בגז והפצתם באמצעות חברה נפרדת. טענות המערערים נגד ספילמן כללו האשמות בגרימת הפרת חוזה, גניבה ועשיית עושר ולא במשפט. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי ספילמן ביצע את העוולה של גרימת הפרת חוזה בכך שרכש מכולות ממפיצים בניגוד להתחייבויותיהם החוזיות. בית המשפט קבע, כי למרות טענות המערערים כי המכולות הושאלו ונותרו בבעלות בלבד, עצם ההתקשרות עם הצרכנים מרמזת על עסקת מכר. עדות לכך הייתה טבען של החלפות, תשלומים העולים על עלויות הפקדה בלבד, ואינטראקציות צרכניות המרמזות על בעלות ולא על הלוואה פשוטה. יתר על כן, פעולותיו של ספילמן, למרות שהוגדרו כתחרותיות, נמצאו כפרקטיקות בלתי הוגנות שנועדו לנצל את השוק המבוסס של סודה פופ, המהוות התעשרות בלתי הוגנת. משכך, קבע בית המשפט כי למערערים עילה לתביעה משפטית מכוח תביעות אלה, ונתן צו מניעה להפסקת השימוש הבלתי חוקי של ספילמן במכולות, אך לא דרש את החזרתן של מכולות שכבר הועברו, שכן אלה נמכרו בפועל. פסק הדין הדגיש את החשיבות של שיקוף מדויק של אופי העסקה ונקיטת אמצעים ליידע את הצרכנים על התניות חוזיות. דעת מיעוט אף תמכה בטענות המערערים לגניבה מתוך הנחה שזכות החזקה נותרה בעינם, אך לא היה זה פסק הדין הקבע.