בג"צ 6193/98

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בנוגע לסמכות לדון בתביעות למשמורת ילדים לאחר גירושין. מדובר בבני זוג שהתגרשו באמצעות בית הדין הדתי דרוזי וחתמו על הסכם גירושין שלא הסדיר את שאלת משמורת הילדים. לאחר הגירושין הגישו הן הבעל והן האישה תביעות מתחרות למשמורת ילדים בפני ערכאות שונות. האישה טענה כי הסכם הגירושין אינו מונע תביעות הנוגעות למשמורת ילדים וכי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בנושא. מנגד, טען הבעל כי לבית הדין הדתי הדרוזי סמכות שיפוט בלעדית משום שתביעת המשמורת קשורה באופן אינהרנטי לתביעת הגירושין. בית המשפט העליון פסק לטובת האישה וקיבל את עתירתה. נקבע כי הסכם הגירושין אינו אוסר על הצדדים להגיש תביעות הנוגעות למשמורת ילדים וכי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בתביעות אלו בערכאה זו. בפסק הדין נקבע כי תביעות למשמורת ילדים מצויות בדרך כלל בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, למעט במצבים ספציפיים בהם יש לבית הדין הדתי הדרוזי סמכות. מצבים אלה כוללים תביעות משמורת הקשורות באופן אינהרנטי לתביעות גירושין, תביעות המוגשות בהסכמת כל הצדדים המעורבים, ומקרים בהם חל "כלל ההמשכיות". מאחר שהסכם הגירושין לא הסדיר את סוגיית משמורת הילדים ואף בית משפט לא פסק בו קודם לכן, קבע בית המשפט העליון כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות בלעדית לדון בתביעה שהגישה האישה, ולבית הדין הדתי הדרוזי אין סמכות לדון בתביעת הבעל. בפסק הדין הודגש כי כלל הרציפות הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית וחל רק כאשר בית משפט פסק בעבר בעניין משמורת. בסופו של דבר, העתירה התקבלה, והצו על תנאי הפך למוחלט. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת דורנר, הוסכם על השופטים אור וטירקל.