ו"ע 1419/08

תקציר

הערעור מתייחס למיסוי מקרקעין של דגון ישראל בתי סילוס בע"מ (דגון) לאחר פקיעת חוזה שכירות ארוך טווח. דגון חכרה קרקע באזור נמל חיפה מממשלת ישראל לצורך הקמה ותפעול של ממגורות תבואה. הסכמי החכירה של שני האגפים הראשונים של הממגורות הסתיימו בשנת 2003, ואילו לשני האגפים הנוספים היו תאריכי סיום שונים. על פי תנאי החכירה, המפעל כולו, כולל הממגורות, יחזור לממשלה בתום החכירה, כאשר הממשלה תפצה את דגון על כל השקעה שנעשתה במהלך 14 השנים האחרונות של החכירה. לפני פקיעת חוזה החכירה מינו הצדדים שני שמאים לקביעת שווי התמורה בגין העברת האגפים השלישי והרביעי. פער משמעותי בין הערכות השמאים הביא למינוי בורר שלישי. דגון הכריזה על העסקה כ"העברת חכירה" בהצהרת השומה העצמית שלה, אך המשיבה (רשות המסים) הוציאה שומה זמנית על בסיס הערכת השווי של השמאי השלישי, וכתוצאה מכך חבות המס גבוהה יותר. דגון התנגדה, ולאחר התכתבות נוספת עם המשיב הודיעה האחרונה על כוונתה להוציא שומה מתוקנת. עם זאת, בסופו של דבר החליט המשיב כי החזרת המקרקעין אינה מהווה "מכירת זכות במקרקעין", ולכן יש למסות את תשלומו של דגון כרווח הון לפי פקודת מס הכנסה. דגון ערער על החלטה זו, וטען כי למשיבה לא הייתה עילה לתקן את השומה וכי החזרת הקרקע מהווה מכירה לפי חוק מיסוי מקרקעין. בית המשפט הסכים עם טענותיו של דגון, בקובעו כי המשיב יכול היה לתקן שומה רק אם נפלה טעות, אמירה שגויה או עובדות שהתגלו לאחרונה. מאחר שאף אחד מהתנאים הללו לא התקיים, התיקון לחוק לא היה מוצדק. יתר על כן, בית המשפט פירש את פקיעת הסכמי השכירות כמכירת זכויות במקרקעין, החייבות במס לפי חוק מיסוי מקרקעין, ולא כרווח הון. הערכת שווי הממגורות כנכס מסחרי, על בסיס היוון ההכנסות הצפויות, התקבלה כשווי המכירה לצורכי שומת מס. משכך, פסק בית המשפט לטובתה של דגון, והורה למשיבה לפצות את דגון בגין הוצאותיה ושכר טרחת עורך דינה.