ע"א 248/77

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם נוצר שעבוד צף על טובין שהועברו בעסקת מרמה. בית המשפט קבע כי סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים מתירים את ביטול החוזה מחמת תרמית, וכי אי תשלום מהווה הפרה יסודית. כתוצאה מכך, החוזה בטל, ויש להחזיר את הסחורה למוכר אלא אם כן הדבר היה בלתי אפשרי או בלתי סביר. באשר לסוגיה העיקרית, קבע בית המשפט כי השעבוד הצף אינו חל על הטובין הנדונים. בעוד שהשעבוד אוחד עם מינוי כונס נכסים, הוא יכול היה להתגבש רק על טובין השייכים לחברה בעת ההעברה. מאז ביטול החוזה, הקונה לא באמת הבעלים של הסחורה, ולמוכר היתה הזכות לתבוע אותם בחזרה. בית המשפט פירש את חוק המשכון ואת התקנות הנלוות אליו כך שתקנות השוק המגנות על מקבלי משכון אינן חלות על שעבודים צפים. במקום זאת, לבעלי השעבוד הצף הייתה ערבות מותנית, וזכויותיהם היו נחותות מאלה של המוכר. מכיוון שהסחורה לא שולמה, היא לא הייתה באמת רכוש החברה, וזכותו של המוכר להשבה גברה על השעבוד הצף. יתר על כן, העובדות הספציפיות של המקרה אפשרו זיהוי קל של הטובין המדוברים. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.