רע"א 4928/92

תקציר

במקרה משפטי זה דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו סכסוך בוררות בין המערערים לבין המועצה המקומית תל מונד בנוגע לנכסים שהושכרו על ידי המערערים. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם בורר חרג מסמכותו כפי שהוגדרה בהסכם הבוררות הכתוב. תחילה נמצא כי המערערים מנהלים עסק ללא רישיון, ולאחר תום תקופת השכירות דרשה מהם המועצה לפנות את הנכס ותבעה פיצויים. המערערים, מצידם, עמדו על תשלום עבור שווי הבניין והעסק כתנאי לפינוי. הליך הבוררות כלל פרשנויות משפטיות מורכבות לגבי סמכות הבורר וההשלכות של שינויים בהסכמי בוררות. הבורר קבע כי המערערים החזיקו בנכס כדין במהלך תקופת השכירות ועליהם לשלם דמי שימוש לאחר מכן, והורה להעריך את שוויו של עסק תיאורטי בבית קפה ומסעדה ולא בעסק שאינו מורשה. למרות שהמועצה לא התנגדה במהלך הבוררות, הם ערערו מאוחר יותר על החלטת הבורר בבית המשפט, בטענה שהיא חרגה מהתנאים המוסכמים. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי בכך שלא מחתה תחילה והמשיכה להשתתף בהליכים, המועצה הסכימה במשתמע להרחבת סמכותו של הבורר ומנועה מלערער עליה בהמשך. בית המשפט הדגיש כי הסכמה מכללא יכולה לשנות את היקפם של הסכמי בוררות ללא תיקונים בכתב, תוך הישענות על דוקטרינות של תום לב והשתק כדי להצדיק את עמדתו. בכך הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, נתן תוקף לפסק הבורר והורה למועצה לשאת בהוצאות המשפט, תוך חיזוק עקרונות תום הלב והייצוג ההוגן במסגרת הליכי בוררות.