ע"פ 11847/05

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט בערעור על קבילותה ומהימנותה של הודעת המתלוננת במשטרה לעומת עדותה בבית המשפט. על פי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, בית המשפט רשאי להעדיף את עדותו הקודמת של עד על פני עדותו בבית המשפט בהתקיים תנאים מסוימים, וזה היה הנושא המרכזי כאן. הודעתה הקודמת של המתלוננת במשטרה פירטה התעללות מתמשכת במשפחה מצד בעלה, בניגוד חריף לעדותה המאוחרת יותר בבית המשפט, שהמעיטה בטענות אלה. בית המשפט תמך בהחלטתו להעדיף את ההודעה במשטרה, תוך שהוא מסתמך על העקביות הפנימית ועל האישוש בראיות נוספות, לרבות עדויות של שכנותיה ובתה של המתלוננת ועובדת סוציאלית, שכולן ציירו תמונה מטרידה של חיי המתלוננת. בית המשפט ציין את המורכבות הפסיכולוגית הכרוכה במקרים של אלימות במשפחה, כולל תסמונת "האישה המוכה", אשר עשויה להסביר מדוע הקורבנות נשארים לעתים קרובות במצבים פוגעניים או חוזרים בהם מדבריהם. הבנה זו השפיעה על החלטת בית המשפט לזכות את עדותה של המתלוננת במשטרה בשל המיידיות שלה לאחר האירועים והאותנטיות לעומת עדותה במשפט. יתר על כן, הרהורים תרבותיים ומשפטיים הדגישו את חומרת מעשיו של הבעל, לרבות אונס וכפייה לזנות, כפגיעה בוטה בכבוד האישי. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את ערעורו של המשיב על הרשעתו, תוך הכרה בעברו הפלילי העשיר ובסיכויי השיקום המינימליים, וקיבל את ערעור המדינה להחמיר את עונשו לשבע שנים, תוך הדגשת חומרת העבירות בתוך ציר הזמן המשפטי הממושך המושפע ממעשיו של המשיב. השופטים ג'ובראן ואלון הסכימו עם התוצאה כפי שקבעה השופטת א' רובינשטיין.