ע"א 6373/23

תקציר

במקרה זה, החליט בית המשפט לדחות את הערעור על יסוד תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, תוך שימת דגש על הפעלה זהירה של סמכות על ידי בתי המשפט לפשיטת רגל לבחון את החלטותיהם, תוך שמירה על סופיות הדיונים. חרף הסמכות המוקנית בסעיף 181 לפקודה, נמנע בית המשפט המחוזי מלשנות צו פיטורים בן עשור בדבר התיישנות שניתנה למערער. כלל ברירת המחדל לפי סעיף 69(א)(3) לפקודה קובע כי צווי הפטר אינם חלים בדרך כלל על חובות מזונות, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, עיקרון שנשמר בשל המשמעות החברתית של דמי מזונות. תחולתו של חריג זה מחייבת את החייב להימצא בחוסר תום לב או במצב קשה, מה שלא היה המקרה כאן שכן חוב המזונות של המערער משנת 1996, הרבה לפני כל הידרדרות נטענת במצבו הרפואי, ללא כל ראיה המצביעה על כך שהחוב נוצר בתום לב. הליך פשיטת הרגל נמשך שנתיים בלבד, וניתוח פיננסי העלה כי המערערת קיבלה גמלה חודשית בסך 8,390 ₪, עם ניכוי של 579 ₪ בגין מזונות, שלא פגעו בקיום בכבוד, גם בהתחשב בשיקולים רפואיים. בית הדין לא מצא הצדקה על בסיס גיל או גורמים אחרים לשנות את צו הפיטורים. למערערת שמורה האפשרות להתייחס לחששות בדבר שיעורי הניכוי ישירות מול הרשויות הרלוונטיות או באמצעות פנייה לבית הדין לעבודה. בסופו של דבר, הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע נדחו ללא צו להוצאות, ובכך בוטל הדיון שנקבע ליום 8.5.2024.