ע"ע 300050/98

תקציר

פסק הדין מתמקד בדיני העבודה החלים על עובדים מאיו"ש המועסקים על ידי מעסיקים ישראלים בשטחים. חמישה מקרים שונים, שנפסקו תחילה בבתי המשפט המחוזיים, הוגשו ערעורים ונבחנו יחד. סוגיית הליבה הייתה הקביעה האם החוק הישראלי או הירדני, ששונה בצווים צבאיים ישראליים, חל על העסקה כזו. בתי המשפט הכריעו בעבר לטובת החלת הדין הישראלי בשל קשרים כמו זהות המעסיק ומטבע תשלומי השכר. אולם, פסק דין זה הופך עמדה זו ומדגיש כי חזקת התחולה הטריטוריאלית חלה: הדין המקומי (הירדני) חל אלא אם כן חקיקה ישראלית מפורשת קובעת אחרת. עם זאת, לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדון בסכסוכים בהתבסס על מקום פעולתו של המעסיק ומקום מגוריו של העובד. בנוסף, תקנת הציבור עשויה לאפשר להחיל נורמות משפטיות ישראליות מסוימות אם החוק המקומי נעדר הגנות בסיסיות על העבודה, במטרה להבטיח זכויות אדם בסיסיות והגינות. פסק הדין מדגיש כי בדרך כלל, חוקי עבודה שונים אינם מצביעים על אפליה פסולה אלא אם כן קיים פער בלתי מוצדק, במיוחד תחת רשות ציבורית. בעוד פסק הדין מכיר בכך שעובדים מקומיים עשויים להימצא במסגרות משפטיות שונות, הוא מדגיש שוויון בטיפול, במיוחד במוסדות ציבוריים, אלא אם כן נסיבות ספציפיות ומבוססות מצדיקות הבחנה כזו. פסיקה מקיפה זו מאשרת בסופו של דבר את עליונותו של המשפט האזורי, המונחה על ידי תקנת הציבור, תוך השארת מקום לנורמות ישראליות מסוימות במקרים חריגים, ובכך מחזירה ערעורים אלה לדיונים נוספים בבית המשפט המחוזי על פי עקרונות אלה.