ב"ל 13885-12-19

תקציר

התיק נסוב סביב בקשתו של מר מנשה עופר להכיר בליקוי השמיעה והטינטון שלו כנפגעי עבודה, שהנתבע, המוסד לביטוח לאומי, דחה בעבר. כבוד השופט טננבאום ניהל את התיק, שנטען על סמך עובדות מוסכמות. שני מומחים רפואיים מונו למתן חוות דעת על תנאיו של מר עופר. המומחה הראשון, ד"ר ברקו, סבר כי ליקוי השמיעה והטנטון של מר עופר קשורים לעבודה, ואילו המומחה השני, ד"ר בנדט, חלק על כך, וטען כי ליקוי השמיעה נגרם ככל הנראה כתוצאה מהזדקנות, היפרליפידמיה, וגורמים אחרים. עוד קבע ד"ר בנדט כי הטינטון אינו קבוע, ולכן אין לראות בו פגיעה בעבודה. השופט טננבאום הסכים עם הערכתו של ד"ר בנדט, ודחה את התביעה, בנימוק שליקוי השמיעה של התובע לא נבע מחשיפה לרעש במקום העבודה. בהגיעו למסקנה זו הסתמך השופט על פסיקות קודמות שהכירו בבדיקות הולכות עצם כשיטת האבחון העיקרית לליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש. משכך, קבע השופט טננבאום כי חוות הדעת של ד"ר ברקו, שהסתמכו על סוגים שונים של בדיקות, אינן מספקות. יתר על כן, השופטת לא השתכנעה מהטענה כי גילו של התובע לא היווה גורם משמעותי בליקוי השמיעה שלו. לבסוף, הייתה הסכמה כי הטינטון של התובע אינו קבוע, ולכן לא ניתן לסווגו כפגיעה בעבודה. ההחלטה התקבלה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, כאשר זכות הערעור כדין נשמרת לשני הצדדים.