ע"א 218/78

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להערכת שווי מכירת מקרקעין לצורך קביעת מס שבח מקרקעין החייבים בו. המערערת רכשה חלקה במקרקעין תמורת 27,918 ל"י, שווה ערך ל-21.99 ל"י למ"מ, אך פקיד השומה קבע את השווי על 50.77 ל"י למ"מ. על החלטה זו הוגש ערעור, ובסופו של דבר קבעה ועדת הערר את השווי על 40 ל"י, עליו ערערו הן המערער והן המנהל (המשיב) לרשות שיפוטית גבוהה יותר. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם המחיר שנקבע בהסכם המכר היה צריך לשמש בסיס לחישוב המס. המערערת טענה כי היה על השמאי לקבל את המחיר החוזי, ואילו המשיב טען כי יש לעשות שימוש בשווי השוק של הקרקע, העולה על המחיר החוזי. בית המשפט הכיר בכך שהשמאי לא ציין במפורש שהמחיר בהסכם לא נקבע בתום לב או שהוא הושפע מיחסים מיוחדים, שהם הדרישה לסטות מהמחיר החוזי. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת פקיד השומה וההפרש המהותי בין המחיר החוזי לשווי השוק מרמזים על חוסר שכנוע בדבר תום ליבם של הצדדים. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת הערר לאמץ שווי שוק גבוה מהמחיר החוזי הייתה סבירה, במיוחד בהתחשב בכך שהוועדה שקלה גורמים רלוונטיים, כגון הימצאות פולשים בנכס וייעודו לחקלאות ולא לבנייה. כמו כן, דן בית המשפט בהסתמכותה של הוועדה על מומחיותם וידיעותיהם של חבריה. בעוד השופט ויתקון והשופט אלון הסכימו כי מקובל שהוועדה תשתמש בידע שלה כדי להעריך את הראיות, השופטת בן-פורת חלקה על נקודה זו. השופטת בן-פורת עמדה על כך שגוף שיפוטי או מעין שיפוטי צריך לבסס את החלטותיו אך ורק על ראיות שהוצגו, שכן ידיעה אישית עלולה להוביל לעוול אם לא תיחשף. בסופו של דבר דחה בית המשפט הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ואישר את החלטת הוועדה. כל צד היה אחראי להוצאותיו. דעתו של השופט ויקון הייתה הקול המכריע, ופסק הדין ניתן ב-19 באפריל 1979.