דב"ע לא/1 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין המורה למערערים לשלם למשיב פיצויי פיטורים ופדיון חופשה שנתית. המשיב עבד אצל המערערים מיום 1.4.1964 ועד ליום 24.5.1967, עם הפסקה קצרה בשנת 1966. המערערים טענו כי העסקתה של המשיבה הופסקה לתקופה העולה על שלושה חודשים, כלומר היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים. עם זאת, בית הדין מצא כי הפסקת העבודה הייתה בתוך מגבלת שלושת החודשים וכי המשיב פוטר, מה שמזכה אותה בפיצויי פיטורים המחושבים על פי שכרה. בנוגע לפדיון חופשה שנתית, חוק חופשה שנתית קובע כי חופשה חייבת להינתן בתוך תקופה מוגדרת, ועובדים אינם יכולים לצבור חופשה ללא הסכמת המעסיק. החוק נועד להבטיח לעובדים לצאת לחופשה שנתית כדי לנוח ולהתרענן. עובד שלא קיבל או יצא לחופשה במסגרת הזמן הקבועה בחוק, ולא צבר חופשה, זכאי לתבוע סכום השווה לדמי החופשה שהיה מקבל אילו ניתנה החופשה. בית הדין קבע כי זכותה של המשיבה לפדיון חופשה לשנת העבודה 1965/1966 מצויה בתוך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, והיא זכאית לכך גם אלמלא יצאה לחופשה. יתר על כן, חוק חופשה שנתית אינו מאפשר ויתור על הזכויות שהוא מקנה, וכל הסכמה משתמעת לצבירת חופשה אינה תקפה. מאחר שהמשיבה לא קיבלה חופשה בשנים הרלוונטיות על ידי המערערים, היא זכאית לתבוע פדיון או תשלום במקום החופשה. פסק דין הרוב דחה את הערעור, והורה למערערים לשלם למשיב פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית ושכר טרחת עורך דין.