ע"א 2400-02-21

תקציר

במקרה של מורנו ולוינסקי, מורנו חכר שתי יחידות מאז 1977 והפעיל עסק למנורות. לוינסקי, בעל הבית החדש, ביקש פינוי לא בשל הפרת חוזה שכירות על ידי מורנו, אלא מכוח חוק המאפשר פינוי לצורך הריסה ובנייה מחדש של מבנים, בתנאי שבעל הבית יציע הסדרים חלופיים. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהחוק מצפה מבעלי דירות להציע הנחות בפועל כהסדרים חלופיים, השוכרים מקבלים לעתים קרובות פיצוי כספי, במיוחד לאור האפשרויות המוגבלות הזמינות במקום שנבנה מחדש או במקום אחר. במקרה זה, למרות שמורנו טען כי פיצויי הפינוי שנפסקו אינם מספיקים, בית המשפט הגיע למסקנה כי מדובר בפיצוי הוגן, העומד על 80% מערך הנכס ועוד שליש דמי העברה, בהתחשב בהיבטים הייחודיים של הגלריות המושכרות ובאופיו המבוסס של העסק. ניסיונו של לוינסקי לפנות את מורנו בתשלום מינימלי נדחה, והדגיש את הצורך להבטיח שהדיירים יוכלו להבטיח להם מחליפים ראויים מבלי לחפש רק רווחים כספיים. בית המשפט פסק לטובתו של מורנו, אישר את ההחלטה הקודמת ודחה את ערעורי הצדדים ללא צווי הוצאות, ובכך חייב את לוינסקי לפצות את מורנו כראוי ולשמור על הזכות לתמיכה נאותה ברילוקיישן. פסק הדין הדגיש את חשיבות האיזון בין זכויות השיפוץ של המשכירים לבין הצורך של השוכרים במגורים או במבנים עסקיים מתאימים, בהתחשב בערכו ובאופיו של חוזה השכירות.