בג"צ 2673/06

תקציר

במקרה דנן, התייחס בית הדין לעתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שאישר את דחיית תביעת העותרת בגין אי עמידה בתנאי הזכאות לקצבת שאירים על פי התקנות הקיימות. העותרת, שהייתה נשואה בעבר למנוח, פרופ' מנשה שאו, טענה כי היא זכאית לקבל קצבת פנסיה כמפורט בצוואתו, למרות גירושיהם. בצוואה נקבע כי יש לשלם פנסיה ל"אביבה שועה", אשתו בעת עריכת הצוואה, אך לא לקחה בחשבון את השינויים שהתרחשו לאחר מכן עקב גירושיהם. עם פטירתו, ובהתאם לתקנות קרן הפנסיה, המונח "אלמנה" לא חל עליה, מה שמרמז על כך שהיא אינה זכאית לקצבה. העותר טען כי הצוואה צריכה לגבור על תקנות הקרן המבוססות על עקרונות חוזיים, בטענה לזכויות קנייניות בשל נישואיהם הארוכים ותפקידה במהלך הקריירה שלו. עם זאת, בתי המשפט הדגישו את קדושת תקנות הקרן, שמטרתן למנוע חוסר איזון אקטוארי ולקיים תכליות חברתיות, ובסופו של דבר התיישרו עם עקרונות משפטיים לפיהם זכאויות לפנסיה מקרנות אלה אינן ניתנות להעברה לגורמים שאינם מוגדרים כמוטבים על פי תקנות אלה. זאת ועוד, הסכם הגירושין בין העותרת לבין המנוח חיזק משטר של הפרדת רכוש, תוך ויתור מפורש על זכויותיה לקצבת פנסיה. למרות שהכיר בנסיבותיו הקשות של העותר, הגיע בית המשפט למסקנה כי הזכות העצמאית לקצבת שאירים התגבשה רק עם מותו ולא עברה מעיזבון המנוח. משכך, העתירה לביטול פסק הדין נדחתה ללא הוצאות, ופסק הדין קבע כי הוראת הצוואה אינה גוברת על המסגרת הרגולטורית של קרנות הפנסיה, ומאשרת את קדושת תקנות הקרן הניתנות לאכיפה על פני הוראות צוואתו של אדם.